להלהללהה :)

יש לי את כל מה שתמיד חלמתי שיהיה לי ובכל זאת אני משתגעת..

כבר פאקינג חודש וחצי בא לי להקיא מכל הסיפור הזה וכשכבר חשבתי שעברנו אותו גיליתי שלא..

תמיד יש לי את הנטיה להסתבך עם האנשים הלא נכונים, בסיטואציות הלא נכונות ובזמן הכי הכי הכי לא מתאים שיש.

אחלה, אז במקום ללמוד לבגרות בתנ"ך אני יושבת פה ושוברת ת'ראש מכל החרא הזה.

לפעמים פשוט בא לי למחוק את כולם ולהישאר ככה, עם עצמי, בלי תנאים מעיקים ובלי ביקורת.

אתמול לפני שנרדמתי יצא לי לחשוב על מה שעברתי במשך השנים..הגעתי למסקנה שקצת הרתיעה אותי אבל בכל זאת התבררה כנכונה: חברים הולכים ובאים, אבל אני תמיד אשאר פה בשביל עצמי. בעקבות זה חשבתי יותר לעומק על דברים והבנתי שאני חייבת להילחם על דברים שחשובים לי, כי אף אחד לא ירוץ וילחם בשבילי על חשבונו.. אני יכולה לסמוך באמת רק על עצמי, אני יכולה להיות גלויה באמת רק עם עצמי והכי חשוב, רק אני יכולה לקבל את עצמי כמו שאני עם כל הטעויות והחסרונות, אפילו שכולם אומרים שגם הם מקבלים אותי. אבל בינינו, בתכל'ס מקבלים אותי רק כשזה נוח ומתאים.

אז לא, אני כבר לא מפחדת לטעות..נמאס לי לתת דין וחשבון ולטחון מים כל הזמן..

כוסעמק עם המצב המזדיין הזה.

אלוהים תן לי סימן, תגיד לי מה לעשות עכשיו..ללכת עם התחושה שלי או שוב להקריב ולאכול אותה?..

אני לא יכולה ככה, גם אני צריכה שיבינו אותי, שיבואו לקראתי. אין בי כוונות רעות משום סוג!

בחיי, בסוף אני אוותר על הכל מרוב תסכול, אף אחד לא ישמע ממני יותר.