?who’’s blog is it anyway

השבוע עבדתי ביום שישי. היום הכי טוב בשבוע, ואני בזבזתי אותו על עבודה.

גם בשבת עבדתי. בעבודה מגעילה שאני שונאת. כל יום אני אומרת לעצמי שאני מתפטרת, ואם תשמעו ממני שעשיתי עוד שבת אחת בעבודה הזאת - נא להגיע אלי הביתה ולתלות אותי. (לא! תתאמצו לבד, אני לא נותנת את הכתובת. רק ארמוז שברחוב חונה אוטו מקולקל ובחניה יש חתולים בשפע, במצבי בריאות שונים).

ובכן לא ויתרתי על היציאה המסורתית של יום שישי רק על מנת להגיע לעבודה שלמה, בזמן ובלי הנגאובר. הגעתי לעבודה בשעתיים איחור, עם צוואר תפוס להחריד, הנגאובר עצבני ומרירות כללית על החיים. הארי (פוטר) החזיק אותי עד סוף המשמרת במצב שפיות.

ביום ראשון בבוקר אני בדרך כלל לא עובדת (קנאה תתקבל בברכה). היום עבדתי*. שעתיים.

באחת בלילה עוד מצאתי את עצמי צופה ברצף יחד עם מייק בפרקים של הסדרה הממכרת קשות "המשרד", בזה אחר זה. באחת ומשהו אמרתי לעצמי שאינף איז אינף והפעם אני חייבת לקום בבוקר (עבודה אחרת, יותר מחייבת). נכנסתי למיטה עם איזה משהו קל לקרוא ככה לפני השינה - הארי כמובן. בשתיים וחצי בערך מצאתי את עצמי ישנה כשאני שעונה על המרפקים וראשי תלוי חסר תועלת ביניהם (מצוין לצוואר תפוס אגב, כשמנסים לקום מהתנוחה הזאת פשוט - מה אומר לכם - אפשר). הערתי את מייק מנחרתו וחבטתי בו עד שהוא כיבה את האור (הוא בחר לישון בצד של האור, זבשו). נותרו לי שעות מעטות של שינה, ואני לא מהמתפקדים היטב תחת עייפות. קמתי בבוקר, צוואר תפוס כמו השְחור בגיהנום, מקללת ורוטנת. עבדתי. עבר מהר.  נתפס לי עוד קצת תוך כדי. חזרתי. חייבת לישון. איזה תענוג להכנס למיטה ב 12 בצהריים! אולי אני טיפה אציץ מה קורה עם הארי, בכל זאת עזבתי אותו במצב סכנה...

* כמו שאומר הדוד של מייק - "חמור, חמור אני בשביל הילדים"