למען השם אני משתרללת!

יום שבת,10 בבוקר . אני פוסעת ברחוב השומם

חוץ מכמה מתפללי קום שעושים דרכם לבית הכנסת השכונתי ועוד

איזה אישה מוזרה עם כלב ואני. אני מנסה להצעיד את רגלי קדימה. אבל

אני בקושי סוחבת בעלייה...

 לא מבינה מה היה כאן עכשיו, מי זה הבחור

חסר ההתחשבות הזה ולמה קיימים אנשים כאלה. בימים האלה שלי אני

מנסה ככל יכולתי לגרום לעצמי להבין שזה רק סרט ושזה יעבור לי ואולי

זה שאריות הכימיקלים בגוף. אבל אולי, וזה האולי הכי גדול, אולי

אכזבתי את עצמי? אולי חציתי את הגבולות? המסקנה שהגעתי אליה היא חד

משמעית - כן.

מה את חושבת שאת עושה? מה, לא למדת כלום בחיים האלה?

בסך הכול בחורה צעירה עם הרבה מוטיבציה מצב רוח טוב

 להעביר ערב שישי במועדון.

בהתחלה נהנתי נורא ואז איפה שהוא בשלב הזה איבדתי

את השכל.

הכרתי בחור שווה חתיך שאמר שיקפיץ אותי לביתי אבל לפני זה נעצור אצלו,עצרנו וזרמנו למיטה ציפתי

שיעברו עלי כמה שעות מענגות ומפנקות (וזה לא הזמן לשפוט - זו אני

וזה מה יש) והבנתי שכול מה שהוא רוצה שאני אפתח את רגלי לפי דרישתו,  לאחר שהוציא את מיטב מיציו אל חלל החדר, החליט שהמחזה תם ונשלם

ובשל העובדה שכבודו הגיע על סיפוקו כל שאר הנוכחים בחדר  איבדו כל משמעות קיומית

והם יכולים ללכת הביתה.

אז הלכתי .

חתיכת מטומטמת שכמותי שאף פעם לא לומדת לקח!