הוא,

הבחור שביליתי שעות בדיבורים עליו בלי להכיר אותו אפילו, זה שגורם לי לצאת מדעתי, לרדוף אחריו, לשנוא את עצמי, לשנוא אותו אבל גם לחפש את חברתו באובססיביות, בתערובת משונה של שמחה ושנאה עצמית.

והוא שמוק.

יש לו תשובה מהירה ומגעילה לכל דבר שאמרתי.

הוא מוצא דרך להפוך את ההתעניינותי החביבה שלי למושא לעג.

היא מסתכלת המומה איך  החברה היפה, המבריקה, הציניקנית הזריזה, זו שכל כך הרבה גברים רוצים אבל לא מצליחים לעמוד בקצב שלה, משעממים אותה – בולעת את העלבונות שלו בשתיקה, כאילו זה נורמלי ואין כאן שום בעיה.

אני כבר כל כך בפנים, שאני כמו אשה מוכה, לא מצליחה לראות כמה הוא פוגע בי.

אני משפילה את עצמי,

נשבעת שזה נגמר ההשפלה גדולה מדי – וחוזרות לקבל עוד.

הוא אמר מראש וביושר שהוא לא יכול להתאהב ושלא יקרה בינינו שום דבר רציני.

אבל אני הבנתי ש "אני לא יכול להתאהב" שמעתי "יש בתוכי נפש רכה ועדינה שהעולם פגע בה ולכן אני מסתגר".

מתעלמת מכל הרמזים ומחליטה שכמו הנסיך ביפהפיה הנרדמת העיר מהתרדמת,

אני זאת שתוציא אותו מהתרדמה הרגשית שהעולם האכזר הפיל עליו,

אני מנסה ומנסה עוד,

משלימה עם התנהגות שבדרך כלל לא הייתי עוברות עליה בשתיקה, בולעות את הגאווה, וממשיכה למרות הכאב, נחושה בדעתי לרפא אותו, או אולי חדורות ברוח תחרותית – רוצה לכבוש את ההר הזה, להגיע למקום שאף בחורה לא הצליחה להגיע אליו.

ולפני  ששמתי לב  מוצאות את עצמי שולחות לו סמסים בלי הכרה, מתקשרות אליו שוב ושוב, שמחה בכל פעם שהוא מסכים להיפגש איתי,

מבטלת את עצמי לחלוטין בשביל לזכות בכמה דקות חסד בחברתו.

לפעמים קל יותר לשמור על האשליה הזאת מלהמר על הלב שלך שוב לנסות במקום בו באמת יש סיכוי

,לפעמים עדיף לחיות ליד, בערך, לקוות גם כשברור שאין תקווה, מלהסתכן ולקפוץ למים העמוקים של תקווה אמיתית ואכזבות חדשות.