אז..16 שנה אני חיה עם עצמי.
וכמה מפתיע לגלות כל פעם מחדש
כמה אני לא מכירה.
אז מה אם אנשים יודעים עליי בדקה הרבה יותר ממש שהסקתי בשנים האלו.
איך אנשים חושבים על זה?
זה בהחלט מפתיע.
לא שואפת לגאונות מאין כמוה.
באמת שזה מיוחד.
דברים בעצם, מובנים מאליהם.
ובכל זאת אתה אף פעם לא חושב עלייהם.
והם לא מסובכים.
זה לא שאני לא קולטת רמזים.
זה שאין לי מספיק ביטחון להודות, אף בפני עצמי-שזה אכן.
וכל פעם מחדש, אני לא מבינה למה? מה יש לאותו אדם למצוא בי.
לא מדובר על מישהו/י ספציפי. אני באמת,בכלליות-תוהה תמיד.
איך זה שרק היום נפל לי האסימון,
שאני לא שמה זין על כולם.
פשוט אין לי מספיק ביטחון, כדי בכלל לחשוב שאדם כמוהו ירצה מעבר.
אז לא, אני לא בטון חסר רגש.
אני אדם שלא מעריך את עצמו מספיק. ואולי בכלל.
גם אם לא נראה לעין.
כאילו הכל מבולבל לי פה. והכל בו זמנית בדיוק מתחבר לי.
זה בעצם עשה אותי כל פעם קטנה וקטנה.
הוריד מערכי עוד ועוד.
חח לא, זה לא פוסט דיכאוני של ילדה מתבגרת בכיתה ח'.
זה פשוט המון תהיות ומחשבות,
שפה, ספציפית..הן מתבהרות לי.
טוב להכיר את עצמך מידיי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
