נטשתי אתכן בחודש האחרון, עשר קוראות נאמנות. אבל זה בגלל שיש לי עניינים חשובים עכשיו, כמו למצוא עבודה ולהחליט מה אני רוצה ללמוד שנה הבאה, אז לא התפניתי לכתוב פוסט. ובגלל שאין כוח עכשיו לערוך את הפוסט במשך שעה, הוא לא יהיה מגניב, אבל הוא יהיה אמיתי.

כאמור, אני מחפשת מה ללמוד, אבל לפחות המצב יותר ממה שהיה בחודש שעבר שהייתי לחלוטין באויר ולא ידעתי מה אני רוצה. אז התמקדתי על כיוון של או אומנות או קולנוע, ואולי לקחת את זה כדו חוגי עם מקצוע הומני כלשהו. כדי להדוף את אמירות "אבל מה יש לך לעשות עם זה?" חשבתי גם ללמוד בעתיד - אל תצחקו - ארכיונאות (סתם, לא באמת אכפת לי מה יחשבו, אבל חוץ מזה שאני מציאותית, אני לוקחת אומנות לא בגלל שאני רוצה לעשות מזה קריירה, אלא חשיפה ופיתוח של היכולות שלי).

מבחינת עבודה, לא הצלחתי למצוא כלום בשלושת החודשים מאז שסיימתי את השירות. מה לעשות שבת שירות לאומי משוחררת שגרה בטבעון (כלומר, פריפריה יחסית לחיפה, שם נמצאות העבודות השוות, מעסיקות לא ששות לשלם את הנסיעות) היא בכלל לא מצרך מבוקש בשוק העבודה, אפילו שיש לה יכולות וכשרון. שאלתי בחברת כוח אדם מה שיש להם להציע לי ונחשו מה? עברו שנתיים שלמות כדי שאני אתקדם בדיוק חצי קילומטר - כן, כן, שוב רמת ישי. לרובכן אין מושג את עומק הסלידה שלי לישוב הזה. פשוט קונפורמיסטי, מכוער, יבשושי, זקן.. תעצרו אותי מתי שבא לכן. אחרי העבודה במכולת, אחרי השירות לאומי, אחרי ששנה וחצי גורלי נקשר בגורל הישוב הזה קיוויתי ש"נו מור". אני כל-כך רוצה כבר לעזוב למרכז. אני מתה על טבעון, אל תבינו לא נכון, אבל זה לא המקום להתפתח. חשבתי לשקר בקורות חיים ולכתוב "חיפה" בכתובת, שלפחות יעניקו לי שנייה של תשומת לב ולא ישר יזרקו אותם לפח. ואני יודעת מה אתן חושבות: "פרוטקציה". you are probally right, כדאי שאפסיק להתבייש ואפעיל את קשריי.

אבל מה אני עושה בימים אלו? יותר חשוב לי להגיד מה אני מרגישה - לא טוב. מצבי הנפשי בכי רע, אני לא דכאונית כמו פעם, אבל אני מרוחקת ושומרת בבטן מה שהפך את הטמפרמנט לכזה של גבר מכה. למרות שרוב האנשים לא סבלו מנחת זעמי, אני כועסת. רוב הזמן או כועסת או חרדה או מדחיקה את זה ומנסה להתעלם כדי להמשיך בחיים כרגיל. זה לא טוב, אני יודעת, אבל מרגישה שזה צעד ראשון עצם זה שאני כותבת את זה פה. הרגישות שלי הפכה לנוירוטיות, דברים קטנים מוציאים אותי מדעתי, כמו קולות מפגרים, גם כל מיני אמירות טפשיות שפעם לא היו מפריעות לי כל-כך. התחושה היא כל הזמן כאילו יש לך תולעים זוחלות מתחת לעור. מתח, מתח. המדהים הוא שכמו שאמירות טפשיות מרגיזות אותי אני מרגישה שהאינטילגנציה השכלית שלי לא חדה כמו פעם, ויותר חמור ויותר חשוב לי - גם האינטיליגנציה הרגשית ירדה. כל האינטיליגנציה שלי ירדה באופן כללי.

אני משתוקקת לדבר עם מישהו. אני מתגעגעת לשיחות נפש מגיל 14, אני מתגעגעת לכמה היינו חופשיים בגיל 17. אני רוצה שיחות יותר עמוקות מאיך-הולך-בצבא-ואיך-היה-ב"מרזח". אל תגלו לאף-אחת, אבל אני מתגעגעת לתיכון. אני חושבת שמכל האתגרים שהיו לי בחיים - עבודה, שירות לאומי, לימודים היו האתגר הכי קל. כי חוץ מזה שהתמזל מזלי ללמוד מה שאני אוהבת עם אנשים שאני אוהבת, בואו נגיד את האמת: הנחו אותי בכל דבר, זה פשוט היה כמו חממה. לא הרגשתי כמו ילדה קטנה בעולם הגדול. אני נזכרת בכל מיני תלונות שהיו לי על בית-ספר ומנסה להזכר למה התלוננתי בכלל. למרות שזה מאוד כיף שאין שעורי בית.

טוב, שמתי "שיקאגו" אז אני פחות מרוכזת. אני מסוגלת לשמוע את זה פעמיים ביום, בחיי.

וחוץ מזה, וחוץ מזה... התחלתי לעשות יוגה וזה נהדר, מרגיע עצבים רופפים. התחושה היא מין עייפות כזאת אחרי האימון, אבל טובה כזאת, כמו אחרי אורגזמה. אני חושבת שזה משהו שאתמיד איתו כל חיי, אפילו שאני לא בן-אדם מתמיד.

אני גם רוצה ללכת לקורס צילום, ורוצה מצלמת SLR חדשה. משהו צריך לממן את אלו, כמו, לייק, עבודה.. אגב, כסף, יש לי תחביב חדש - חנויות יד-שנייה. אנשים, מעיל אולד-פאשן מגניב ב-8 שקל זה הדבר.

אני רוצה לפתוח גלריה אלטרנטיבית בטבעון, גם.

אני רוצה חבר, וסקס, ואני לא רוצה לרדת לו, זין על כולכם!

זה באשמתי, אני גוררת את השנה הא-מינית שהייתה לי, וגם סיפרתי לכן על מצבי הנפשי הרופף. אני מעדיפה את זה מהמצב ההפוך, לפחות לי יש את השליטה, אבל תמיד היה לי קשה להפתח, ועכשיו זה החמיר. וגם לא בא לי, כל שוקי הבשר האלה, פאבים ומועדונים.. לא רוצה, לא רוצה! אני יודעת שלא באמת נפתחתי לזה לרעיון של להכיר מישהו בפאב, אבל עדיין.. אני מעדיפה להכיר מישהו בגרסה הפיכחת שלו, סורי. לפחות מה שמפצה על כל העניין הזה זה שיש לי הרבה חלומות ארוטיים לאחרונה.

בכל זאת לקח לי שעה וחצי לכתוב את זה.

,give 'em the old razzle dazzle

DX