פחדנים

יאללה, מילים אחרונות על המלחמה הזאתי: אין דבר כרגע שיותר מרתיח אותי מזה שקוראים לאנשים שיוצאים מהצפון "פחדנים". אני מתערבת איתכם שחצי מהאנשים שאומרים את זה יושבים להם במזגן בת"א רגל על רגל בלי יכולת להבין מה באמת קורה פה (טוב, האמת שגם אנחנו יושבים פה במזגן רגל על רגל, אבל נו, תשתפו פעולה). עיר שמופגזת קשות – איזו טענה לגיטימית כלשהי יש בשביל כן להישאר שם? כן, נישאר כדי שהעורף יהיה חזק, (יותר נכון מילות קוד ל"העורף יסתום את הפה"), עדיף למות על עיקרון מטופש מאשר לשמור על החיים שלך ועל החיים של המשפחה שלך. לכו תבינו מכוערי נפש.

אני מפחידה ילדים קטנים

כשהיינו בים המלח, שיחקנו קצת סנוקר באיזה אולם קטן ומסכן עם עוד משחקים לילדים. כשהתחלנו לשחק, התקבצו לידנו כל מיני ילדים קטנים וממש ליטרלי נדחפו והסתכלו עלינו ללא שום יכולת לפרטיות מצדם. ראיתי שאמא שלי מוטרדת מנוכחותם של הבנדיטים, אז אמרתי להם "אממ..אתם מוכנים לא להסתכל עלינו?" והם מצידם ענו ב"למה??למה לא להסתכל ??" והמשיכו להיות מעצבנים ולהסתכל. אני עניתי להם בנונשלנטיות את התשובה שמעכשיו אענה לכל אחד שיעצבן אותי: "כי זה מוזר". והם התחילו להגיד "למה?? למה מוזר??" ואז אמרו בינם לבין עצמם "למה היא אומרת מוזר??", אבל מסתבר שהתשובה הזאת ממש פגעה בדימוי העצמי הממילא נמוך שלהם והם הלכו.

אני נזק

אתמול הייתי אצל אפרת ושברתי לה בטעות את הפסל של האישה המרוקאית שיש לה על המדף. האמת שלא עשיתי הרבה כדי שזה יקרה, פשוט הזזתי קצת את המאוורר לכיווני, אבל החוט שלו הזיז את האישה והיא נפלה והפילה איתה עוד הרבה דברים. זה היה נורא לא צפוי, אתם מבינים? אוף, זה היה יותר מצחיק אם הייתם  שם.

כמו בשואה

לוטם סיפרה לנו חויות ראשונות מהצבא, כמו למשל שאסור לאבד ציוד של הצבא אחרת אתם "עולים על מת"ש", מה שיוצר מכת גניבות, כל אחת גונבת משנייה, ואז עושים מסדר ומי שאין לה ציוד "מעלים אותה על מת"ש". זה ממש הזכיר לי את השואה.

זאתי שתקועה ב2003

בימים האלה, מכיון שאסור לנו לצאת מהבית, אני מתפדלאת ועוסקת בפעילויות indoors, כמו לטפח אובססיות שכוללת לזכור את מספרי הכבישים של הארץ, ולקרוא את הבלוג של דרור פעם נוספת מהתחלה עד הסוף. כולל תגובות. האמת שיש לי גם בלוגים אחרים בתכנון, כמו מימס ועמית אלמנה, אבל בבלוג של דרור אני כבר יודעת מה צפוי לי. מה שכיף בלקרוא שוב זה לראות את התהליך שאיך שהוא נהיה ציני ומרושע ואוסף לאט לאט עדר גרופיות נאמן, אבל מה שעוד יותר כיף זה החודשיים הראשונים של הבלוג, לפני שהוא כתב בצורה "צינית וארסית", אלא סתם כתב על עצמו, כי זה פשוט כל כך כל כך חמוד! יש שמה כל מיני סיפורים כמו "הלכנו לבנק ואז חיכינו ממש הרבה זמן בבנק" או "אני עובר ליד ילדים שגדולים ממני ואז הם צוחקים עליי", ואיך בא לי לחזור אחורה בזמן לשנת 2003, למצוא את דרור ואז לצבוט לו הלחי ולעשות "ווג'י-ווג'י-וו!".גם מעניין לקרוא תגובות של אנשים תמימים מפעם שלא הבינו איך לתפעל את ישראבלוג. מה גם שהרהורים על 2003 גורמים לי להרגיש זקנה. Damn, אני כל כך זקנה.

הארה

נכון הפרסומת לפלאפון עם הקו טלפון לעידוד העם (בסדר, אני בטבעת "לא רואים טלויזיה", אבל אני לא מנותקת מהעובדה שרואים פה 24 שעות ערוץ שתיים) אז המוזיקה ברקע זה בעצם עיבוד מוזר לשיר "לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה".

בא לי

בא לי סאדו מתון.

וממש בא לי לראות "פרנהייט 9/11", אבל ממש.

תעזרו לבע"ח

יוזמה יפה בקשר לאיסוף חיות מצפון. תעבירו הלאה.

שנתיים לבלוג

אה, כן, ויש השנתיים לבלוג (כן, אני עושה רושם נורא משכנע בזה שלא אכפת לי מזה), ואין לי מה לכתוב על זה, זה בלוג מכוער, צריך להרוג אותו כמו שצריך להרוג את כל הערבים וזה. מה שמצחיק שבכלל לא תכננתי שהבלוג ישאר כל כך הרבה זמן, זה בכלל התחיל בתור בלוג פארודיה על הפריקים ששלטו פה בימים ההם וחשבו שהם מי יודע מה מתוחכמים או חכמים אם הם באים מהתרבות האשכנזית ויודעים כמה מילים שמסתיימות ב"יזם". אני זוכרת את הפוסט שבזכותו הבלוג נעשה אישי, (אבל אני לא אפנה אליו את התשומת לב מסיבות שלי) ומאז הוא מתנדנד בין האישי ללא אישי, ונשאר אחד מהבלוגים הכי חסרי קונספט בישרא. מה שכן נשאר פה זה אלמנט האבסורד, חלק הבינו את ההומור וחלק לא, חלק מצחיק וחלק לא, זה לא כזה משנה לי, כי אני לא מתפשרת על האמת האומנותית שלי (ועוד שטויות של שמאלנים). ובכל זאת: יש הומור שזה אבסורד לשם אבסורד, ויש הומור שעושה סאטירה בעקיפין מכל מה שמעצבן אותי, כמו תרבות הכוחנות והשנאה העצמית, אבל הכי כיף לרדת התרבות האשכנזית, ויותר כיף לי בתור מישהי שבאה מהתרבות הזאת. (ועכשיו אתם אמורים לשאול: (are you one of those self-hating ashkenazis? לא, אני לא שונאת את התרבות הזאת, להפך, אני ממש אוהבת אותה, אבל זה לא סותר את שיש לי ביקורת כלפיה. אני צריכה לעשות פעם פוסט על זה. יע, צריכה לעשות על זה פעם פוסט.

והמסתורין מתגלה לקוראים החדשים שלא היו פה לפני שנתיים : DX זה פרצוף של כיסא כועס כמסתכלים עליו מימין לשמאל.

ואני כבר לא כל כך אוהבת את alice in chains,

DX

.נ.ב

אם מישהו יכול בבקשה לצטט לי משהו מהבלוג של אפרת, או להגיד אולי למה אני לא מצליחה לצטט זה יהיה נחמד.