בניגוד לאוירת ה"פוזיטיביזם" החוצפנית ששוררת בבלוג (כן, חיוביות, כמה נוראי) שמתי לב שהמשותף לרוב האייטמים בפוסט הזה הוא דברים מעצבנים שקרו לי אתמול. כן, אז הייתי בקרב כריות ההוא בכיכר רבין אחרי שפספסתי אותו ב-4 שנים האחרונות, אבל אני אתחיל מהסוף, מהנהיגה הביתה, שהוציאה אותי משלוותי וגרמה לי לנהוג כל הדרך חזרה עם עיניים רטובות (לא בכיתי, פשוט דמעתי כזה). אם זה לא מעניין אתכן, אתן מוזמנות לפסקה שלאחריה.

ביציאה מהחניון בגן העיר נתקלנו בחוסר היכולת של המהנדס חסר המעוף והמנותק מהמציאות (תל-אביבי, נו) לתכנן חניון נורמלי. אני לא אלאה אתכן בפרטים המדויקים, רק אגיד שהטפשות שלו גרמה לי לדפוק את האוטו. שקועה במחשבות "מה אבא יגיד" נתקלתי בחבורת הולכי רגל, ובגלל חוסר הריכוז שלי הייתי בטוחה שהזכות קדימה היא שלי. בעוד הם מנסים לחצות את הכביש נתתי להם מבט ממש, אבל ממש מזלזל של "אתן הולכות באמצע הכביש ואתן טיפשות" ויצא שאיכשהו שנינו התעקשו לעבור באותו זמן באותה נקודה. אחרי שעברתי אותן התחלתי לשמוע התרעמות מאחוריי ומישהי צעקה "זכות קדימה להולכי רגל!". ניסיתי נורא להקטין את זה ולצחוק עליה עם לוטם אבל התחושה הפנימית שלי אמרה שאולי היא צודקת, והיא אכן צדקה, כי אחרי זה לוטם העירה לי שהיה שם מעבר חצייה. אולי חלקכן חושבות מה ההיסטריה, אבל אתן צריכות להבין שאחד הדברים שאני לא יכולה לסבול זה שאנשים כועסים עליי. אני ממש מפחדת מדמוניזיצה ועליהום (וזאת קצת בעיה בעיה בארץ, כי עליהום זה די הספורט הלאומי של ישראל).

אחרי היציאה מהחניון התחיל חוסר הביטחון הישן: "ומה אם דרסתי מישהו ולא שמתי לב?" לשמוע על אנשים שעושים תאונות פגע-וברח זה דבר אחד, אבל להיות במוקד של תאונה כזאת? זה ממש זעזע אותי, הוציא אותי לחלוטין מהפוקוס וגרם לנו ללכת לאיבוד בת"א. לאחר ששאלתי את לוטם 20 פעם "את בטוחה שלא דרסתי אף-אחת?" גוללתי בפניה את כל מה שאני מרגישה לגבי העניין והיא אומרת לי: "כן, ואת נוסעת 80 בנתיב השמאלי", שוב, בגלל החוסר ריכוז. זה לא העכיר את שלוותי זה פשוט סתם אידיוטי שאיזה מזדיין אחד נדבק אליי בטירוף מאחורה. אוקי אז טעיתי, נסעתי 80,

אבל בכל זאת

בן אדם

יש לך

שלושה

פאקינג נתיבים בכביש הזה.

תראה כמה אפשרויות יש לך כדי לעקוף אותי מימין, ובכל זאת בחרת להדבק אליי לתחת ולהוכיח פואנטה גברית מטופשת של "אבל למה את לא נוסעת 600?!"

ועכשיו - לקרב עצמו. היה חמוד ביותר, רק פחות מגניב והרבה יותר כואב ממה שציפיתי. היו שם אנשים שחילקו כריות עם כתובית של "מרצ". זהו, נראה לי שזה מה שיחזיר את המנדטים האבודים, גארנטיד. וסוף -סוף ראיתי את זרובבלה (הגיע הזמן אחרי 4 שנים בישרא). היא כזאת נמוכה.

לאחר מכן פגשנו את דרור, שני קגן המהוללת שמצלמת יפה ואת דניאל. בגלל שרציתי להמשיך להיות בת"א הוזמנו לאכול איתן (רוב נשי, אני יכולה לדבר בלשון נקבה) סושי ותפו"א. אני לא אייפה, אפילו שדרור, אתה קורא פה, ואגיד שדי ניסינו להשתלב בשיחה וזכינו ל75 אחוזי התעלמות, וזה גרם לי לחייך ביני לבין עצמי חיוך מתנשא של "מה?" כי זה לא כאילו אמרנו דברים סוטים או מופרכים הדורשים את נידויינו. בסוף אני ולוטם פרשנו מהשיחה ושיעשנו את עצמנו ברעיונות כמו תאילנדים ניידים לזקנים שבטבעון.

באיזשהו שלב של השיחה שני אמרה (לא זוכרת באיזה הקשר) "כן, אבל אני מזלזלת בך" והשבתי לה "אל תדאגי, זה הדדי". עכשיו שני קגן שתחיה, כפר עליה (המוטציה המגניבנית של כפרעליה), אמרה את זה בהומור (או שמא בהומור(?), או חצי הומור, או אחוז מסוים של הומור), ומה שאני עומדת לכתוב לא מכוון אליה אישית, אבל אני באמת חושבת ככה. חשבתי על זה רבות לאחרונה והגעתי למסקנה שאין לי מה להתרשם מהאנשים שמנסים להתנשא מעליי, במיוחד אם הן הכירו אותי לפני שנייה. הלוגיקה החברתית – רגשית עובדת ככה: אם את מתנשאת מעליי את מרגישה צורך להלחם בי. אם מרגישה צורך להלחם בי את מאויימת ממני. אם מאויימת ממני זאת אומרת שבתוכך את מרגישה פחותה ממני. אני באה בגישה שאני רואה אותך כשווה אליי ואת לא, וכך יוצא שאני יוצאת מזה the bigger woman ואת סתם יוצאת פארשית. וחוץ מזה, במקום לבזבז אנרגיה על זלזול ועל לנסות להאדיר את עצמך באמצעים שקריים, עדיף לנסות להכיר את הבן-אדם ואולי לגלות שהוא מגניב. אני יודעת שאני די מגניבה, וחבל.

עוד דברים מעצבנים: אני לא יכולה לשים תמונה מדהימה של לוטם כי היא לא אוהבת אותה. נראה לי שאני לא יכולה לשים תמונה של דרור כי הוא במדים בה. אני לא יכולה כרגע לשים תמונה של שני קגן כי אני הולכת לפגוש עוד מעט את חבר של אחותי וחברים שלו בשביל חוצה ישראל ואין לי זמן להקטין אותה. וכל התמונות מהקרב כריות יצאו מכוערות.

אבל סך הכל, באמת - בקטנה.

פינת הפוסט הבא (כי מרוב הצטברות של טיוטות אני יכולה להרשות לעצמי) – למה אני לא אוהבת מוזיקה ישראלית עכשוית ועוד כל מיני הערות על אומנות.