משל של איזופוס (או קרילוב. או לה-פונטיין. אחד משלושתם)

טוחן זקן ביקש למכור את חמורו הצעיר והחזק. יחד עם בנו הובילו את החמור אל השוק בעיר הגדולה.

בדרך עברו ליד הנחל ופגשו בקבוצת נערות שפטפטו להן על שפת המים. "כמה מצחיק, הולכים שני טיפשים לצדו של חמור חזק, גבו של החמור ריק ממשאות והשניים הולכים ברגל..."

"צודוקת הנערות!" אמר הטוחן, והעלה את בנו הצעיר על גב הבהמה.

הלכו השניים עוד כברת דרך ופגשו כמה זקנים שישבו ודגו במימי הנחל. "הראיתם חוצפה שכזאת? יושב לו הנער הצעיר על גב החמור, בעוד אביו הזקן נשרך ברגל מאחור. אם בני היה נוהג בי כך, הייתי מתבייש בו!"

נבוך הטוחן הזקן וחשב: " יש משהו בדבריו!" הוריד את בנו מגב החמור, ורכב במקומו.

המשיכו השלושה עוד קצת, והנה שתי אמהות כובסות בין הסלעים. "ממש נורא! ראית?" שאלה האחת. "מסכן הילד הצעיר" ענתה השנייה "רגליו כל-כך קטנות, הוא בקושי מספיק להשיג את החמור, איזה מין אבא זה?"

"הן צודקות! איך לא חשבתי על זה בעצמי?" נבוך הטוחן הזקן, העלה את בנו על גב החמור ורכבו שניהם.

"האם שלך הוא החמור המסכן?" שאל פתאום איכר זקן שעבר שם. "כן, שלי הוא" השיב הטוחן.

"קשה להאמין שכך נוהג אדם נבון בחמורו האין בלבך רחמים? שניים על חמור אחד? אילו זה היה חמורי" הוסיף בבדיחות "הייתי נושא אותו על גבי."

עצר הטוחן את החמור, ירד מעל גבו, הוריד גם את בנו, ואמר: "נעשה אנחנו כדבריו הנבונים של האיכר!"

וכך סחבו הטוחן ובנו את החמור על גבם, עד שהם פגשו אותי.

ואני לא אמרתי כלום, פשוט הסתכלתי עליהם בעצבות.

זה המשל המקורי (חוץ מהסוף, כן?). חשבתי לעשות אותו מודרני, כך שהחבורה הראשונה שבה הם נתקלים, אין לי ממש הגדרה בשבילם, הם פשוט מהמתחכמים המעצבנים האלה. החבורה השנייה יהיו אנשים שיגידו "הנוער של היום חסר ערכים ומשתמט", השלישית יהיו אמהות שידרשו מצלמות מעקב בבית של הטוחן, והרביעי יהיה טבעוני מחבק עצים.

אני שוכבת במיטה שלי, ועד לרגע כתיבת שורות אלה, איש לא יודע על בדידותי. כי אם עץ נופל ביער ואין בו אף-אחת, איך מישהי תשמע אותו?

אני מרגישה מבודדת, כמו פרוטון שיש מסביבו אלקטרון מעצבן שמרחיק ממנו את כולם.

למה אף-אחת לא מבינה אותי? הרי אני צלולה כל-כך.

טוב לי נורא בין השמיכות, זה מרגיע אותי. לשכב ככה בחדר הסקסי והצבעוני שלי.

ושמתי לק ממש יפה.