טוקבקים. זה פשוט דבר כל-כך צפוי. כל ההתנהלות היא קונפורמיסטית וצפויה. יש כתבה, יש את התגובות הצפויות והמקובלות, רק תוסיפו קמצוץ של אגרסיביות כי הרי הכל בעילום וא/נשים מרשות לעצמן. תמיד יש את ההיא, התגובה האחת לחמישים שמביעה דעה לא מקובלת. תמיד אח"כ יש עליהום עליה.

זה מזכיר לי את הטוקבקים שהיו במלחמה. זה פשוט זעזע אותי, איך א/נשים מסוגלות לאבד את הצפון (תרתי משמע..). אני כל הזמן תהיתי איך אני, שבאמת נמצאת בסכנה ושחוטפת קטיושות (אמנם שתיים וחצי, אבל עדיין), מסוגלת להמשיך להחזיק בדעות שלי במתינות ולא להכנס לטירוף של "יש מלחמה, בואו נתעלם מכל דבר אחר" (חוץ מהפעם ההיא שבה הייתה אזעקה מוקדם בבוקר וחשבתי "לא אכפת שימחקו את כל דרום לבנון". אבל מצד שני, אף אחת היא לא בדיוק קרן שמש אמפטית ב6 בבוקר),לעומת אחרות שלא חטפו קטיושה אחת ומסוגלות לכתוב טוקבקים מלאי טירוף ושנאה. אבל זה מחזיר אותי למה שכתבתי למעלה. זוכרים את "הקונצנזוס"? אז זה פעל יפה מאוד בטוקבקים. התגובה ההיא הלא מקובלת האחת למאה? אז זה היה אחת ל200. אם בכלל. 

זה פשוט מזעזע אותי. אין לי דרך אחרת לכתוב את זה. 

תחילת יולי - אני ממשיכה להשתגע בגלל חוסר היכולת שלי להחליט מה לעשות עם הצבא. אני ממשיכה להיות פרנואידית.

06/07 - ישיבה בכאמל עם נועם הבן, לוטם, איילת, ויקי, אפרת, ועוד מלא אנשים רנדומליות. עושים פיקניק, קר?, שיחות נפש, אני מקריאה מהספר האדום שלי. מגלים גן משחקים מגניב. 4:00 בבוקר מוכרזת כ"שעת הקקי", כלומר השעה בה מספיק עייפות כדי שההומור יהיה נמוך במיוחד. אני נופלת וכולן צוחקות עליי . אני כותבת בספר האדום ונועם מחקה את בקול רם את צורת הכתיבה שלי, אני נקרעת מצחוק. נועם אומר שכשנפלתי הייתי צריכה לצעוק "הפור נפל!!" וכולן נקרעות מצחוק. נועם הכי מצחיק בעולם. ראינו ב3:00 בבוקר שני ערסים הולכים יד ביד ומחזיקים מטרייה לבנה. ראיתי ברכבת לשם את משה רבנו.

10/07 - ניגשת למבחן תאוריה (נהיגה) ועוברת פעם ראשונה.

12/07 - בלבנון נחטפים שני חיילים, כולן כועסות מאוד מאוד איך זה יכול לקרות? איך זה יכול לקרות? אני איילת אפרת ולוטם
יושבות ב"גרג" בערב. אוכלות וצוחקות. לאחר מכן יושבות על הספלים ליד הדשא, צוחקות עוד, אפרת הולכת, לוטם מדברת על זה שהיא כן תתגייס לצבא, כדי שהיא תלמד להתמודד עם דברים. (צונזר)

13/7 - טילים נופלים בנהריה. אני אומרת לנועם הבן שלא נוח לי לנסוע אליו לכרמיאל בידיעה שהמלחמה קרובה לשם. הוא אומר בנימה מזלזלת כלשהי שלא צריך לפחד בצהריים חששותיי מתממשים: מג'דל כרום הקרובה לכרמיאל מופצצת. אני לוטם ואפרת מפסידות הופעת ג'אז של נועם המלחמה מתקרבת אלינו בקצב איטי אך בטוח אמא יושבת במטבח עם האטלס הישן וצוחקת צחוק לחוץ ואומרת שאם הם יפציצו בקריית אתא ניכנס לממד. בערב נופל טיל בסטלה מאריס בחיפה.

15/7 - המשפחה מכרמיאל מתארחת אצלנו, ילדים קטנים מתרוצצים אצלנו בבית אורן מזכיר לי להרשם למחנה היפים ומשחק איתי פול באייסיקיו ומצחיק אותי. בלילה אני מתפללת לאלוהים הלא קיימים: "בבקשה בבקשה תעשה שלא אמות לפחות עד אחרי המחנה".

רציתי לכתוב על הנושא הזה לקראת סוף(?) המלחמה, אבל בא איש ואמר בדיוק את מה שרציתי להגיד לגבי העובדה שלחלקנו יש נטייה לשקוע לתוך תסמונת הקורבנות.

חעחעחעעעע!!

והנה הכתובת: http://www.ahmadinejad.ir/

שמשרת כרגע בלבנון, אני ארצה שהוא יביא לי משמה במתנה בוץ לבנוני.