עסקתי בחמש וחצי שעות האחרונות בקריאת הבלוג שלי, ואפילו לא סיימתי חצי. ככה זה חומר של 4 שנים.
אלו היו חמש וחצי שעות מלאות בהתפרצויות צחוק מול המחשב, ובגעגועים. ידעתי לכתוב טוב פעם.
אני מרגישה תחושה הזויה עוד מאתמול כאילו חזרתי לכיתה י"ב. כאילו עוד שנייה אני מרימה לאפרת טלפון ומנהלת איתה שיחה כזאת, ואני כבר ממש לא יכולה לעשות את זה היום כי אפרת היא זונה בוגדנית.
כאילו כל השנתיים האחרונות לא קרו: השירות לאומי, החרדות, הבדידות ההדרגתית, ההתבגרות.
ודווקא בגלל שהפופולריות של הבלוג ירודה מאי פעם, קוראים פה אולי 5 אנשים ואני יכולה לשמוע את ההד של עצמי פה, אני אעשה פוסט סיכום שאותו הבטחתי בשלוש שנים הראשונות ולא קיימתי, בו אני אוספת כל אייטם שהוא מצחיק או משמעותי, כדי שלא תצטרכו חס וחלילה ללכלך את הידיים שלכם בנבירה בארכיון.
הנה ספתח, לא הפוסט הטוב ביותר, אבל אחד המצחיקים והדעתניים (במיוחד הקטע עם השואה).
ממה שהתרשמתי עד כה השנה הראשונה מתחילה חלש, עמוסה בבדיחות פרטיות, למרות שפה ושם יש פוסטים משמעותיים. ומה שמביך אותי בה זה שאני כותבת עם הרבה סימני קריאה וצועקת בוולגריות על אנשים בתגובות הערות הזויות כמו "אני זונת סאדו קטנטנה". אני חושבת שכתבתי עם הרבה סימני קריאה כדי לצחוק על אנשים שכותבים עם הרבה סימני קריאה (בכלל, הבלוג נפתח כפרודיה על הפריקיות ששלטו אז בישרא), אבל עדיין.
השנה שלאחר מכן, משתפרת, מלאה ביציאות מצחיקות, ולקראת סופה יש כמה פוסטים משמעותיים שכתובים לפי דעתי ברמה גבוהה.
בקריאה רצופה פתאום הבנתי כמה הנושא של מתחים בין קבוצות מסוימות (ימניות ושמאלניות למשל), שמצא לעצמו ביטוי דרך הומור על המתח בין אשכנזיות ומזרחיות, היה משמעותי בשבילי. במילים פשוטות, יש כל-כך הרבה בדיחות שמגחיכות, או לפחות מנסות להגחיך, אליטיזם אשכנזי.
ואני אשכנזיה לחלוטין, כן?
לגמרי דברים מעניינים יהיו פה.
אני הרוגה מעייפות.
לילה נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אני?
לוש
ואיך אפשר בלי נועם?