זה מייסר אותי.

אני סתם לא רוצה להשאר עם התחושה הזאת לבד ב12 בלילה.

ראיתי היום "ואלס עם באשיר" סוף-סוף זה הגיע לטבעון. "סרט מצוין" זה פשוט אנדרסטייטמנט. עד כה הסרט הישראלי הכי טוב שאני ראיתי. כתבתי פוסט אישי וחשוב שקשור לזה, אבל הוא עוד לא מוכן, הוא לא הבשיל.

אני מאחלת לכם לילה מדהים ואורגזמי. טוב, נו.. לרובכן לא יהיה. אבל מקווה שכן יהיה.

עכו במחשבותיי. איך אני אוהבת את העיר הזאת, היא נמצאת אצלי בטופ ליסט של הערים המגניבות בארץ. השוק, וחומוס סעיד, והריח של הים, והעיר העתיקה והדרכים הנסתרות בה. והפסטיבל, ברור. עכו אפילו סיפקה את אחת מהפדיחות הגדולות שלי: היינו בסיור כיתתי בשוק, ראיתי שמוכרים כאפיות, ושכחתי לרגע איך קוראים להן אז צעקתי: "היי, הנה כזה של ערבים!". סתם, נוסטלגיה.
בכל מקרה, אני תוהה על כל הדברים שהסתירו ממני בזמן שהסתכלתי במבט רומנטי על עכו. האם באמת בכלל הסתירו? זאת אומרת על פי תגובה אחת שקראתי: "הנהג הערבי שנכנס בכיפור לשכונה יהודית הוא גפרור שנפל לחבית של אבקת שריפה. אבל היתה אבקת שריפה." השאלה היא מה באמת גודל האבקת שרפה? בתור אחת שלא גרה בעכו, ולא כל-כך מתעניינת בחדשות רגילות (ואת הסיבה לכך כבר הסברתי) אני לא יודעת. האם זה אספסוף של פרובוקטרים (על פי חלק נרחב מהדעות - כן), או משהו נרחב יותר שלא מדברים עליו? לא יודעת.
אני בעד קיום הפסטיבל, כי אני לא חושבת שצריך להכנע לאגריסיביות.
הצטרפתי לקבוצת דו-קיום בפייסבוק, ובהמלצתן עסקתי זמן נרחב היום בלדווח על קבוצות גזעניות אחרות, אבל חשבתי מה זה יעזור? נניח ויסגרו את הקבוצה, הרי הם ילכו ויפתחו עוד אחת. זה רק השתקה. פתאום הרגשתי, "מי אני, מישהי שלא גרה בעכו דקה אחת, שתגיד לאחרים לחיות בדו-קיום?". אני נגד גזענות כמובן, אני פשוט חושבת שצריך לרדת לשורש של העניין הזה.
אבל עכו תשתקם. אני מאמינה בה. עיר כזאת מגניבה לא יכולה שלא.
 
אגב שיר שאני ועומר יהוה המצאנו על עכו בכיתה ט', על פי מנגינת "הכל פתוח" של דפנה דקל (?):
בית:
הייתי בכנרת אבל היא נמוכה
הייתי בחדרה אבל היא מסריחה
הלכתי לעכו, ראיתי ערבים
וזה מקום פשוט מדהים
 
פזמון:
דוכן שווארמה ונרגילה גם
חנות דגים ממש על שפת הים
וצב מחוץ (הערה: ראינו באותו יום צב נדרס, אחד הדברים היותר מזויעים)
פלפל חמוץ (לא היה לנו חרוז)
וילד שמרביץ לסוס (גם את זה ראינו באותו יום)
 
חוץ מזה, היינו היום במוזיאון ת"א, כל פעם שאני שמה אני נזכרת ביעוד האמיתי שלי, ליצור אומנות. זה כל-כך משחרר, הלוואי שכולם יצרו אומנות, זה יפחית את האלימות בעולם. הרבה זמן שאני נמנעת מלצייר באופן יותר מסור, אבל צריכה פשוט להשתחרר מהעכבות שלי, כי אם רפי לביא לקח קרש וכתב עליו "ראש" או משהו כזה, אז אני בטוח יכולה להרגיש חופשייה.
הרבה אנשים חושבים שאומניות או אוצרות גלריה הן מתנשאות כי הן כותבות את התיאורים של היצירה בשפה גבוהה ומפותלת, אבל העניין הוא שאי-אפשר אחרת, כי כדי להסביר משהו שאי-אפשר באמת לתפוס במילים, צריך למצוא לו פשרה ולתת הסבר מפותל ומורכב. האמת שאני מרגישה בדיוק ההפך, העולם שייך לדוברות השפה הבהירה ופשוטה ואילו אני כאומנית מרגישה שמפחיתים מערכי כי אני רואה דברים בצורה ויזואלית ואינטואיטיבית.

סתם קטע מפגר כשיצאנו מהמוזיאון: חיפשנו מקום לאכול (אני, אמאבא, אחותי ואחיינית שלי) והעלנו כאפשרות את "ארומה". לאחר כמה רגעים עברה מישהי עם כוס של "ארומה", אז אמרתי "תראו, היא הייתה בארומה!" ומאיזושהי סיבה לא ברורה כולן אמרו ביחד "אהההה...." חח, מה?

וגם עשו לי טריק מלוכלך: בסוף החלטנו על אהרוני בהרצליה. הזמנתי מרק פטריות, אכלתי, ופתאום הרגשתי טעם ישן ומוכר... חפרתי בתוך המרק... עוף! הגניבו לי למרק עוף! חח. (אני צמחונית, למי שלא יודעת).

אני ממש בקרוב אפרסם פוסט חושפני על התקופה שלי בשירות לאומי, being רחוקה כבר יותר ממנו, מה שמאפשר לי יותר להתמודד איתו. אני מאמינה שכלל שאהיה פתוחה יותר, כך יוסר הכישוף שהחמיר את הפרעת הריכוז שלי. פיזור הדעת שלי תמיד סיפק חומר קומי לסובבות אותי, העניין שעכשיו המצב חמור יותר וזה כבר לא מצחיק. אני מתחילה לחשוב על דבר אחד ובו זמנית על עוד דבר ועוד דבר וכך המחשבות הופכות להיות מכונית שמזגזגת בטירוף בין כמה נתיבים (לא אני המצאתי את המטאפורה הזאת) ואף פעם לא באמת מגיעה ליעד, כלומר לפואנטה.

יש קטע ב"הכל מואר" (ספר מדהים, אגב) שדי מדגים את זה:
"האוקראינים הם אלה שיגמרו אותנו! שמעת מה הם עשו בלבוב! (זה מזכיר לי את לידתי (נולדתי על רצפת הרבי, אתה יודע (האף שלי עדיין זוכר את התערובת של שליה ויודאיקה (היו לו פמוטים כל-כך יפים (מאוסטריה (אם אני לא טועה (או גרמניה)))))))"

אוקיי, לילה טוב לכולכן.

(טוב, עכשיו כשאני רואה את זה בעין, הוא לא ענק, הוא גדול)

הפוסט הבא הוא מעמיק אך מבולגן, בדיוק כמו צורת החשיבה שלי.

הבהרה: רדיקליות = החיפוש אחר הסיבה לבעיה מסוימת בצורה המעמיקה והיסודית ביותר, כלומר חדירה לשורש הבעיה. המשמעות אינה "קיצוניות" (בקונטקסט של ימינו. אפשר לתפוס את צורת המחשבה הזאת כ"קיצוניות").
 
העניין ההוא עם המאמרים, זה נורא מטריד אותי. אני מדי פעם כותבת את חלקם, חלקם כתובים בראש שלי, אבל אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לרמה שבה יש לי משהו גמור. חוץ מזה שאני עצלנית, זה נובע גם מזה שאני מאוימת, שזה גדול עלי. זה נובע מהעובדה שיש פשוט דברים שאני לא יכולה להסביר אותם, כלומר לא בצורה לוגית או שכלית. את הרעיונות שאני מביעה צריך לחוות ולהרגיש. הטעם מתוק, מישהי יכולה באמת להסביר מהו? לא, אבל כולנו יודעות מה זה מתוק, כי בילדות למשל טעמנו גלידה ואמא הסבירה לנו שתחושה הטעימה הזאת בפה היא מתוקה. זה דוגמא להוכחה חויתית ולא לוגית. העניין במאמרים שלי שלא כולן תדענה מהו "המתוק" עליו אני מדברת, כי לא כולן חוו אותו.
 
למה זה כל-כך חשוב לי? חוץ מהמטרה של לראות את תפיסת העולם שלי בצורה מובנית וברורה, אני לא מעוניינת בלשכנע את המשוכנעות. בעלות אינטיליגנציה רגשית וחברתית גבוהה - המאמרים האלו לא מיועדים להן, הרבה מהן יבינו על מה אני מדברת בלי צורך להסביר. אני די בטוחה שזאת לא הפעם הראשונה שמנסחות מאמרים נתקלו בבעיה כזאת.
 
 אחד הדברים שאני יכולה להגיד על עצמי זה שמגיל מאוד צעיר הייתה בי נטייה לרדיקליות. אמנם הייתי קונפורמיסטית בילדות, כמו כולן, אבל תמיד שאלתי את השאלות שאסור לשאול, גם אם לא בקול רם. באיזשהו שלב בחיים הגעתי למסקנה שהעיקרון המנחה בחיי הוא האמת (נכנס שנייה לדיון פילוסופי ידוע: גם האמת היא דבר מוגבל כי הרי אין לנו יכולת לתפוס ולראות את כל מה שקורה בעולם, ועל כן אנחנו לא יכולות להיות מאה בטוחות בצדקתנו. יש גם את העניין שהאמת של העולם הפנימי (הנפש) סותרת לפעמים את האמת של העולם החיצוני, אבל זה כבר לפוסט אחר). ולאחר חשיבה של כמה שנים יש לי כבר תשובות לחלק מהשאלות. לבטא אותן זה כבר משהו אחר.

לאחר חשיבה של חודשיים אלו פחות היותר הנושאים עליהם אדבר (כל נושא הוא מאמר):
 - מאמר הבסיס יהיה על תורת היין-יאנג כפי שאני מבינה שתופסת אותה. יין-יאנג זה ממש לא בכל טוב יש רע וכו', למעשה זאת פשטנות מזעזעת של תורה מורכבת בטירוף. לאחר חשיבה מסוימת הצלחתי לפשט אותה לכמה עקרונות ראשיים - ניגודים, איזון ומחזוריות, ולעקרונות משנה - פרדוקסים (כחלק מעקרון ניגודים), חלוקות, הוליזם וכמו הפרט כך הכלל / כמו הכלל כך הפרט. אני רוצה שיהיה ברור שבעיני שיין-יאנג זאת לא תורה על-טבעית, אין רוחות שמסתובבות בשמיים בלי שנראה אותן ומנופפות במטה הקסם שלהן. זהו בעצם מאמר הבסיס, וגם עיקרי האמונה שלי בחיים. על רגל אחת אפשר להגיד שיין-יאנג היא תורת המאמינה שבכל שלם קיימים שני אלמנטים מנוגדים המשלימים אחד השני, ובניגוד לנצרות נניח המקדשת את הרוח מעל החומר, האמונה ביין-יאנג היא ששני האלמנטים חשובים באותה מידה, גם אם הם לא זהים.

- החלק השני במאמר יעיד על בעיית חוסר האיזון שקיימת לטובת היאנג בעולם כיום. בצורה פשטנית וגסה מאוד – חלק מן היאנג הוא הזכרי, רוחני ושכלי לצורך פוסט זה. (המשפט הזה מסורבל כי מורכב להסביר את זה). הבעיה העיקרית שלי היא עם המאמר הזה. אין לי כרגע דוגמאות מספיק טובות שיוכיחו את זה. הבעיה היא בגלל שאיך אני מסבירה לאנשים בעלי תפיסת עולם "יאנגית" שהם פספסו לפחות חצי מהאפשרויות בחיים, האפשרויות שהחלק הייני מציע, החלק החוויתי עליו דיברתי למעלה?

- המאמר השלישי יהיה על השינוי בתפיסה הקולקטיבית שלנו בעקבות המהפכה החקלאית שארעה לפני 12,000 שנה, וננסה להבין למה בעצם קיים חוסר האיזון הזה. יכול להיות שאני אכלול במאמר הזה גם את "איך המציאו את אלוהים" אבל יכול להיות שאני אעשה מאמר נפרד. אני נוגעת בנושא האלוהות, כי הוא מתקשר לרוחניות וזה לא סתם שמו אלוהים בשמיים, במקום שאי אפשר לחוש אותו. הבעיה שלי פה שאני לא ממש מומחית בכל הקשור למהפכה החקלאית ותיאולוגיה, אז זה מאמר שאני לא לגמרי עומדת מאחוריו.

אלו היו מאמרי הבסיס. עכשיו מאמרים הנוגעים יותר לימינו:
- על התפיסה שלנו, ועל כך שאנחנו יכולות לבחור להסתכל על אותו דבר בכמה צורות שונות. מדבר על גישה חיובית ושלילית.
- על דמוניזציה וגלוריפיקציה, על ההפרדה שלנו בין בני-אדם "טובים" ו"רעים" ועל כך שזה לא באמת רדיקלי ולא יעזור לנו לבחון את עצמנו ואנשים מסביבנו, ושאנחנו צריכות להסתכל על אנשים בעיניים "נקיות" ללא שיפוט או ביקורת כדי באמת לפתור בעיות.
- על השאיפה לשלמות (מושלמות, כלומר) כביטוי לחוסר איזון.

בטיימינג יפה אורן בדיוק כתב מאמר שמאוד התחברתי אליו, התחברתי מהכיוון של בעולם המעריץ את הרוחני על הגשמי יש חיפוש של מה שאין, כלומר השאיפה לטוהר ושלמות היא בעצם להסתכל לדוגמא על אדם ולחפש את מה שאין בו, "האם הוא טוב/חכם/יפה". תשימו לב באמת לכמה אנשים אתן באמת מתייחסות בצורה הזאת, כמה שאתן מתייחסות לעצמכן בצורה הזאת, לעומת הגשמי: הגשמי מיייצג בעיני את מה שיש, מה שקיים, מה שניתן לחוות אותו דרך החושים, מה שאמיתי (אבל אני לא טוענת שמושגים מופשטים או רוחניים הם לא אמיתיים, פשוט אי אפשר לחוש אותם). זאת אומרת שאפשר להסתכל על אותו אדם נגיד שבחנו קודם ובמקום לחפש את מה שאין, להסתכל על האדם כפי שהוא בלי לשפוט אותו ולהגיד מה מה כן קיים בו: יש לו דמיון עשיר, לדוגמא. יש לו תפיסת עולם מעניינת, הוא מחבק טוב, הוא עושה סקס טוב, הוא מצחיק, ונעים לכן להיות איתו.
 
הפסקה הזאת שכתבתי למעלה, אני פשוט מרגישה שהיא לא עוברת. כי אלו רעיונות שצריך לחוות אותם על בשרך, להבין כמה טוב, מאוזן, בריא ושפוי להסתכל על העולם בצורה כזאת. אני פשוט לא יודעת איך להסביר את זה. רק דרך דוגמאות, ואין לי דוגמא טובה כרגע.

בקיצור מאוד מאוד מורכב לי כרגע. ואני עייפה מלכתוב את הפוסט הזה, לקח לי שעתיים וחצי. אני פשוט משתפת בתהליך העבודה שלי וגם מוכיחה שאני עובדת. אם הצלחתן לשרוד את הפוסט הזה, אני אשמח להערותיכן, ובעיקר להארותיכן, גם תגובה כמו "אני אוהבת צ'יפס" תתקבל.

אני לא מאמינה. אתמול פשוט הכחשתי את העובדה שהיה יום רביעי. מה קורה לי?

דיסקליימר: זה פוסט שעמום, פוסטים יותר משמעותיים בעתיד.

"שיקאגו" זה פשוט אדיר.

find a flask, were playing fast and loose.

אני לא משועממת כי זה יום כיפור, אני סתם משועממת.

אבל מצאתי דבר די מגניב להעסיק את עצמי: חיפשתי תגובות שלי בכל ישראבלוג. פשוט גיגלתי "עליזה בשלשלאות תגובות". חיפשתי תגובות מלפני 4 שנים, אך לא מצאתי, מה שכן מצאתי זאת תגובה מלפני 5 שנים בבלוג של בץ, לא בתור עליזה בשלשלאות (פלוס מסר מהעתיד מלפני שנתיים). הו, סימני הקריאה, סימני הקריאה.

ואני עושה גם רשימה של כל הסרטים שראיתי ever. הגעתי בינתיים ל-175 ואני די בטוחה שזה יכפיל את עצמו.

אני כל-כך גיקית.

וגם התחלתי לקרוא (יותר נכון ניסיתי, זה אחד הספרים הפחות קריאים) את "המכשפה מפריס" של ויקטור הוגו, ונחשו מה מצאתי בתוכו: אוהבות אולד-פאשנד? גם אני. אז מסתבר שאמא שלי הייתה פקאצה בגרסת הסיקסטיז בנעוריה

ושמרה כל מיני קטעי עיתונים של סלבריטאיה האהובים, דחפה את חלקם לתוך הספר ושכחה מזה:

אלביס חי! והוא שמן!

טרוי דונהיו! oh, he's so dreamy!

ועוד מלא גזירים על כריסטופר פאלמר שהם פחות מעניינים.

לסיום, החתולה שלי בפוזת האסלר מגרה:

אני מאתגרת אתכן להגיב על פוסט כל-כך סתמי, הא!

(כן, אני אוהבת להיות דרמטית, זה מצחיק אותי) 

הנה מאמר מעולה שקראתי ב"שקוף" (בבקשה תקראו, כך הפוסט שלי יהיה יותר מובן), ובו בזמן שקראתי, בטיימינג מעולה, שמעתי את אמא שלי מתלוננת על מגישי החדשות ההיסטריים של ערוץ 2. אני משתדלת להמנע מחדשות, קוראת לפעמים קצת בעיתון ובאינטרנט, כבר שנים שלא ראיתי מהדורה שלמה בערוץ 2 (בכלל אני משתדלת שלא לראות את ערוץ 2) אני מעדיפה לצרוך אותן באמצעים אלטרנטיביים, ובכלל מעדיפה להתרכז באנשים סביבי, ובמה שאני רואה במו עיני מאשר לקבל מידע מיד שנייה או שלישית או אלוהים יודע איזו שעבר סינון מבעלות אינטרסים כאלו או אחרות.

תמיד התייחסתי בזלזול ברצונם של עורכי החדשות להעלות את סף הריגוש שלנו ע"י עוד ועוד חדשות רעות. כשהייתי בת 16 קראתי לידיעות אחרונות "העיתון של מדינת הדרמה קווינס". אבל יש תחושה של הקצנה לאחרונה (זאת אומרת ממה שאני שומעת מסביבי, כאמור אני די נמנעת), אפילו ביחס להיסטריה הרגילה של השנים הקודמות. אני לא טוענת שהאייטמים שמשודרים הם שקריים, אבל יש צורה של הגשה, כלומר להפוך צד אחד בסיפור ל"טוב" וצד אחר ל"רע" ולעורר עליהום סמוי, במקום לבדוק את העניין בצורה מעמיקה ויסודית (אני מדברת יותר על אייטמים על אנשים פרטיים (לדוגמא רוז וההיא מבית שמש) ופחות על פוליטיים), יש בחירה של איזה אייטמים לשדר (האם שמעתם בחדשות לאחרונה על שלושה פלסטינאים חולים הנמצאים בסכנת חיים ונמענת מהם הגישה לטיפול רפואי ראוי?).

כמו שסיוון דגן טוענת במאמרה, אני לא חושבת שיש ביאוש טעם כלשהו. הערת ביניים: אני חושבת ששהתפרצות הרגשית הזאת של היאוש קיימת דווקא בגלל שהנפש הקולקטיבית הישראלית מנסה להיות נורא קשוחה ולא להביע רגשות (אני לא מכלילה כמובן, פשוט מדברת על הממוצע) אז מרוב הדחקה מתפרצים רגשות לא יעילים כמו יאוש.

אניווי, עם כל ההתמכרות של אנשים לחדשות רעות, אני שומעת יותר ויותר קולות של אלו שנמאס להן. עלתה בי מחשבה שאולי אני צריכה להתקדם מפוזת בת ב-16 המזלזלת, ולדרוש מעורכי החדשות לתת את הדין. לדרוש חדשות מעמיקות, רגועות ופרופורציונליות במקום כאלו המחפשות רייטינג. אל תתפסו אותי במילה, יש לי התחייבויות קודמות, אבל אני מדברת על דבר פשוט כמו לשלוח מייל לחברת החדשות הדורש את הנ"ל. ולא לשכוח שיש לנו קלף מיקוח טוב: אנחנו אלו שאוחזות בשלט, ואנחנו גם יכולות פשוט להעביר ב-8 בערב לערוץ אחר... זכותנו לדרוש סוג כזה של חדשות.

power to the people.

(וואו, לא התכוונתי לכתוב כל-כך הרבה)