אני כותבת פוסט בלתי מחייב בעליל. מעניין כמה אני מרגישה מנותקת רק מזה שלא הייתי כמה ימים בישראבלוג. חבל, חבל.

פוסטרוקי באיחור אופנתי קל-

 מסתבר שכמו כל יצור חי וחברתי אני קשורה לבני מיני ולא יכולה לעשות כל פעולה בלי שזה ישפיע עליהם, למרות שאני לא רוצה שזה ישפיע עליהם. ככה זה גם לגבי הגחמות המטופשות שלי, כמו למשל ללכת לרוקי בלי סיבה. ולכן, במקום דיווח חוויתי, אני אעשה פוסט תודות בסגנון זכייה באוסקר:

אנדרי וגיא - תודה על אירוח החברה באופן כללי, ובעיקר לפני שתמר, גיל ויערה באו ובעיקר בעיקר אחרי שהן הלכו.

המוסד תמר גיל ויערה - תודה על זה שאתן קיימות.

תמר בפרט - תודה על הצ'ופר! הרגשתי כמו בטיול תנועה לכמה רגעים.

האנשים החדשים שהכרתי: עמית, תמיר, נמרוד וגיא - תודה על זה שהכרתי אתכם.

ופישי (כי זה לא מגניב לקרוא לו גל) - תודה על השיחה לפני רוקי. הרגשתי קצת יותר בנוח.

דרור - תודה על השירים של קווין, ועל השיחה על האינטרסים, וגם על אירוח החברה אחרי שהמוסד הלכו, ועל הג'קט והחליל והכל.

ואדוה, שהיא המלכה של הפוסט - תודה. אילולא את, בשלב כלשהו היו אונסים אותי.

רוקי הזה היה מצחיק(כמו למשל כשהלכתי לאיבוד ברמת השרון, וכשהותקפתי ע"י אורגיה בתוך הקולנוע) ומהרהר(שלמשל גרם לי להפיק את ההרהור למעלה) אבל בעיקר גרם לי להרגשה של  "מה לעזאזל אני עושה פה?". רוקי הבא יהיה יותר טוב כי אני מביאה את השחורות.

-סוף-

 - מבחינת ההרהורים: התחלתי לחשוב על כל האנשים שחושפים את עצמם, לאו דווקא פיזית, בבלוגים. התחלתי לחשוב על התהילה שהם מקבלים וזה מעצבן אותי. לא שהם נחשפים, שיחשפו בכיף, אבל למה אנשים הופכים אנשים אחרים לסטארים רק בגלל חיטוט בחיים האישיים שלהם? החלטתי שזה מעצבן אותי שכתובים פה דברים אישיים, ולכן אני אולי אעביר את הבלוג עריכת "1984" שנייה. עליזה בשלשלאות היא לא ליאור, ופתחתי את הבלוג הזה בכלל סיבות אומנותיות בכלל, מתי זה הפך למייצג אותי? 

ולמעבר חד

- היום בהסעה-

אפרת <מחייכת וצוחקת באושר>: "את יודעת שהחתול של בץ נדרס?"

אנטי-סוציאליזם.

- חלמתי שאני הופכת לזה:

ארוחת בוקר מהביוקר,

DX

נתקלתי בזה.

(פרו אנה=בעד אנורקסיה)

בד"כ דברים שיש בהם בעיה מוסרית/עקרונית לא מצליחים לזעזע אותי מבחינה רגשית, אבל זה משום כן. זה כמעט העלה לי דמעות בעיניים, דמעות של תסכול. כי אני פשוט לא יודעת איך לשנות תפיסה כל כך מעוותת, שמתכחשת לטבע הפיזיולוגי של יצור חי.

והייתי רוצה לעזור להם, אבל מניסיון אישי, של אנשים קרובים לי שחלו באנורקסיה, אי אפשר לשנות את התפיסה שלהם עד שהם מגיעים למצב ממש קריטי.

ועזבו את התפיסה שלי שאנשים לא צריכים בכלל לעשות דיאטה. שיעשו דיאטה, אבל נורמלית!

בע, דיכאון.

לא ידעתי שיש כזה דבר "פרו-אנה". עכשיו אני יודעת, וזה מתסכל. מאוד מתסכל.

DX

_

עריכה אחרי חצי שעה:

מוהאהא.

14 כניסות מיידיות. (לשם השוואה: בפוסט רגיל אני מקבלת 5)

3 תגובות מיידיות.

כן כן, גם אתם נפלתם קורבן לניסויי.

הלוואי והייתי שוקלת 61 p:

"יד רוחצת יד."

בימים האחרונים ביצעתי אקט "1984" קשה בבלוג, וערכתי/מחקתי כמות נכבדת של פוסטים. שוחחתי עם אפרת, למשל, ומסתבר שגם היא שונאת את הארכיון שלה, ואת ההתחלה של הבלוג שלה. כולם שונאים את ההתחלה של הבלוג שלהם. ואז חשבתי: במקום לשנוא, אני יכולה לעשות דבר מגניב שכזה: לערוך אותו. אז ערכתי. באיזשהו שלב התלהבתי והתחלתי לשתול סתם מסרים מהעתיד. כיף כיף כיף.

כשעברתי על הארכיון ראיתי את כל הבלוג שלי, והחלטתי לעשות מיני ספיישל, כי אכזבתי אתכם בחצי שנה ובשנה לבלוג. אז הנה:

פוסטים:

במקום השלישי - הפוסט בו הצהרתי שאני עולה לשלב הפרקטי של החיים(חוץ מהויכוח המיותר מאיפה בא השיר "empty spaces")

במקום השני - זה נצחי.

וללא ספק זה הפוסט האניגמטי ביותר שהצלחתי להפיק, ולכן מגיע לו המקום הראשון.

תגובות:

במקום השני - "עשית אותי זכר!" (אפרת מתלוננת על האייקון המצויר שהכנתי לה).

במקום הראשון - "תבררי עם הסלע הזה היה בריו."

"ביררתי, והוא היה." (אני ואיילת דנות על סלע שהיה בחלום שלי.) 

והציטוט הטוב ביותר הוא ללא ספק:

"ביום שישי שמתי לק שחור."

אותי זה מצחיק.

זה הספיישל הראשון והאחרון שאני עושה. האחרון! תגידו לו ביי.

אבל אין רק ספיישל. שיניתי עיצוב וכאלה. שיניתי את הרשימות וכאלו. ועל כן נפתחת תקופה חדשה בבלוג.

התקופה הפחות נרקיסיסטית.

איזה כיף.

הסבר בהמשך לגבי רשימת "היפים ארורים".

אה, כן: בימים אלה אני חוגגת שנתיים בקהילת הבלוגוספירה באופן כללי, ואפרת חוגגת שנתיים לבלוג הספציפי שלה. תגידו לנו מזל טוב.

DX