פוסט ארוך. מי שלא קשור ושלא בא לו אז שלא יקרא.
אז זהו. נגמרה המגמה. יש עוד בגרות בתולדות האומנות וביישומי מחשב, אבל תכלס מה שבאמת חשוב זה התערוכה. וזהו, אחרי שבוע של לחץ היסטרי סיימתי את שני הפרויקטים שלי. וביום שישי באחת בצהריים, אחרי שסיימתי את הבגרויות שלי, כבר התחלתי להרגיש ריקנות כזאת. עכשיו אחרי הטקס והפתיחה אתמול בערב אני מתחילה לאט לאט לעכל שזה מסתיים. אמנם היה לחץ היסטרי בשבוע הזה, אבל הייתי רוצה לשמר את התחושה הטובה של להתרחק מכל האווירה הצינית והנצלנית ולהתקרב יותר אל האנשים שבאמת אוהבים אותי.
אז תודה לכל האנשים שעודדו אותי כשבכיתי רצוף מיום שני עד יום שישי בבוקר בגלל שחשבתי שאני לא אסיים את הביצוע. תודה לאמא ואבא, למרות שהם לא קוראים פה, שקנו כל את הציוד, והסיעו אותי לכל מקום והיו כאלה מעודדים. תודה ליורם ורויטל הכלים, האבא והאמא המשניים שלי (למרות שרויטל חולת נפש, אבל עדיין אמא), שגם עודדו אותי כשתקפו רגשות נחיתות לגבי הפרויקטים שלי.
ותודה לכם, בטח עזרתם לי הרבה, אולי אני כבר שוכחת מי עשה מה ומי הציע לי עזרה...תודה במיוחד ללוטם ורינת.
וחוץ מהתודות רציתי להגיד לכם שאני מתה עליכם ואוהבת אתכם. עד איזשהו שלב מסוים תמיד חשבתי שכתה ט' הייתה הכיתה הכי טובה שלי בבית ספר. אך לפני כמה זמן הרהרתי ופתאום חשבתי ,"היי, זאת הייתה הכיתה הכי מצוינת". ונכון שהיו לי בעיות בשנה הזאת באופן אישי, אבל אני מדברת על מה שהיה בבית ספר. ובאמת זאת הייתה שנה מצוינת.perfect ending . כמות הצחוקים והכיף שהיו בלתי ניתנים למדידה. אני יודעת שבשכבה אולי אנחנו נחשבים אאוטסיידרים ולא מאגניבים (נו, כי כל הזמן הזה הסתתרנו בבניין של המגמה), אבל זה בכלל לא תשוב – לפי דעתי אנחנו האנשים המגניבים, המיוחדים והמעניינים ביותר השכבה כולה. הכוונה בעיקר למי שנמצא ב"חבורה" שלנו, אבל האמת שגם רוב האנשים בכיתה עצמה. לא כזה האמנתי שיהיה ככה, כנראה שדברים טובים קורים כשאתה לא מצפה להם.
סיכום אירועי השבוע:
- לא זוכרת כל כך מה קרה מיום ראשון עד רביעי, חוץ מזה שביום שני התחלתי לבכות מכמות הדברים שעוד יש לי לעשות.
- ביום רביעי באתי ובכיתי לרויטל, ואז לוטם ראתה אותי ועודדה אותי. תליתי את התמונות לפרויקט באומנות בעזרתו של אבא. מה שנראה בהתחלה כעבודה מבאסת של להדביק חמישים תמונות בקו ישר פלס נגמר די מהר.
- יום חמישי היה יום היסטרי. התקשרתי ליורם כדי לבדוק עד מתי אני אוכל לבוא כדי לתלות את הכרזות וכו', והוא הזכיר לי שבאותו יום יש לי בגרות בחיבור...כמובן שהממטרות התחילו לפעול, והוא עודד אותי ואמר לי ש"לא חווית פרויקט עד הסוף אם לא בכית בו".
- עשיתי את הבגרות וחזרתי הביתה בארבע וחצי. עד שבע הייתי אמורה להגיע למגמה לתלות. השעתיים וחצי האלו היו הכי מלחיצות בכל השבוע הזה. אני עובדת בטירוף תוך כדי זה שאמא שלי עוזרת לי קצת.
- בעשרה לשבע העמסנו את הכל על האוטו ונסענו למגמה, יחד עם אבא, שבא לעזור. נקודת השפל הייתה ששכחתי את החור של המם סופית (ובסוף אגב לא הדבקתי אותו כי כולם הסכימו שהכרזה נראית יותר טוב בלעדיו), ונאלצנו לחזור הביתה ולקחת אותו.
- הגעתי למגמה. ישר כשראיתי את יורם התחלתי לבכות. הוא בא לחבק אותי (אמרתי לכם שהוא אבא שלי), אמרתי לו שהביצוע לא יצא טוב והוא אמר שזה דווקא בסדר כי העיצוב אמור להיות אנרכיסטי וזה מתאים שהביצוע לא יהיה מדויק. הלכתי לעשות עוד משהו, וכשחזרתי יורם הציץ בכרזות ואמר לי שאני מעצבנת אותו, כי הן יצאו נהדרות וזה הביצוע הכי טוב שלי במשך שלוש שנים.
- בזמן הזה רויטל זימנה אותי לשיחה ובישרה שאני מקבלת הצטיינות באומנות. בקיצור, מפה הכל התחיל להראות יותר טוב.
- לפני זה הרגשתי רע כי חשבתי שכולם כבר תלו את הפרויקטים ורק אני האחרונה לתלות, אבל כשבאתי ראית שהרבה באותו מצב כמוני.
- תליתי את הכרזות בעיצוב.
- לוטם עזרה לבחור עוד תמונת לפרויקט באומנות, וחזרתי הביתה.
- מהלילה עד שמונה בבוקר, מינוס שעת שינה אחת, עבדתי על שאר הדברים, תוך כדי שאני בוכה אבל ממשיכה לעבוד. במשך שלוש השנים, עיצוב תמיד היה ביום שישי, כך שתמיד היה לחץ ביום חמישי בלילה לסיים עבודות. ופתאום אני חושבת על זה שזה היום חמישי הלחוץ האחרון וכולי מתלמאת בתחושת …awww"". לא הספקתי לעשות סיכות, מה שדי היה לי חבל כי זה אנרכיסטי ומגניב, אבל לא נורא.
- נסעתי אל המגמה להביא את שאר העיצוב, תוך כדי שאני נאבקת בהדבקה של הדגם לדוכן ההחתמה. כשהנ"ל לא נדבק, באתי ליורם ובכיתי לו ש"אוי, זה לא נדבק!". הוא אמר לי "תשאירי לי את זה, יש לי כבר 20 שנה ניסיון עם UHU".
- חזרתי הביתה. הרגשה מוזרה של ריקנות. לא כל כך קלטתי שסיימתי את הכל והרגשתי שיש לי עוד דברים לעשות.
- ישנתי קצת, וחזרתי שוב למגמה לעשות את הבגרות. בעיצוב הלך מצוין, הבוחן אמר לי ש"כשזה עובד, זה עובד" ולא צריך יותר מדי לזבל את השכל על זה. רמזו לי שאני אקבל ציון גבוה. גם באומנות הלך לי מצוין. גם פה אני מצפה לציון מעל 90 (יחד עם המצטיין שלי וכאלה...).
- חזרתי הביתה.
- וסוף סוף... ישנתי.
- בלילה שהינו אצל לוטם, ועשינו ערב נוסטלגיה מהמגמה (למרות שלילך הייתה והרגישה קצת לא קשורה), ואפילו הדלקנו עוגה עם שלוש נרות לזכר שלוש השנים שהיינו במגמה.
- ביום שבת הייתי בלחץ כי הייתי צריכה לכתוב דף הסבר לפרויקט, בסוף גם הוא יצא מצוין. הכל הסתדר פחות או יותר.
- הגעתי למגמה בשש, סידרתי קצת את הקיר שלי באומנות, והלכתי לשבת עם כולם בחוץ. אוירה מעורבת, קצת שמחים בגלל התערוכה וקצת עצובים כי הכל נגמר. בחוץ מתחיל להתמלא באנשים, אנחנו לובשים את החולצות הורודות הכיתתיות שלנו, בגאוות יחידה כזאת. הטקס עומד להתחיל ואבא של אפרת יושב בשורה הראשונה ועושה לה בושות.
- הטקס היה משמים מעט (י' וי"א כאלה יבשים). קיבלתי את ההצטיינות והתרגשתי קצת, כן. קיבלתי ספר שירה של דן פגיס (מי זה?). כמה בוהמייני. שרנו שיר והבכנו את עצמנו.
- התערוכה נפתחה המשפחה שלי ראתה את הפרויקטים שלי והתלהבה. לאט התחילו אנשים להגיע אלי ולומר כמה שהם אהבו את הפרויקטים שלי (חלק בעיצוב וחלק באומנות). וכבר לא כל כך ידעתי מה להגיד חוץ מאשר תודה.
- יש כמה פרויקטים מדהימים גם באומנות וגם בעיצוב ואני לא אומרת את זה סתם. זה רק מחזק את הדעה לגבי זה שאנחנו מיוחדים.
- וכן, אני די גאה בעצמי. סוף סוף יש משהו שאני טובה , ואני לא מתביישת להגיד את זה.
- אחרי זה התחילה להתארגן יציאה למקדונלדס (לא, לא אכלתי בשר! רק צ'יפס). פגשתי אנשים נחמדים, חיבקתי את רויטל ויורם והלכנו.
- היינו איזה 15 אנשים, וצילמנו את עצמנו בוידאו, ואז חשבתי בקול רם שזה יהיה מצחיק אם מישהו מאיתנו ימות יום אחד ואז אנחנו נראה את זה ונבכה.
- חזרנו לטבעון. התמקמנו בדשא של המרכז ושיחקנו אמת או חובה. בואו נגיד שהיו שמה כמה חובות שלא היו מביישות את הפירמה (כלומר, רוקי). אפרת אמרה "לאכול בתחת". לוטם הצליפה בי. ירדן עשה כל חובה אפשרית שניתן להעלות על הדעת. איילת רכבה על סלע. אפרת קשרה לי את השרוכים. את השאר אני לא יודעת אם אפשר להגיד.
סך הכל היה ערב כיפי ונוסטלגי, מאז רוקי ספטמבר לא נהניתי ככה. זה עוד לא בדיוק הסוף, יש לנו עוד כמה דברים לעשות ביחד, אבל זה כזה... סוף כזה. אני מניחה שהאירוע האחרון יהיה כשירדן יתגייס וכולנו נבוא ונהיה הערביות הבוכות שלו.
ואתם יודעים מה? אז לא נשמור על קשר. זה לא כזה מפחיד אותי, כי אני בטוחה שנעריך ונזכור את התקופה הזאת באותה מידה.
"את יודעת שכדי להיות מורה לאומנות את צריכה לדבר רומנית?"
DX
בבלוג זה
בכל הבלוגים
