זה פוסט ארוך, אבל טוב. אז קצת סבלנות.
רציתי לכתוב מין פוסט סיכום על השנה שהייתה לי, עם קישורים לפוסטים וזה. כרגיל, השאפתנות היא ממני והלאה. סיכומים מסוימים עם עצמי כבר עשיתי, ובמקום להסתכל על העבר, יוצא לי יותר לחשוב על העתיד. בהתחלה, יומיים בערך לפני היומולדת שלי, קלטתי שאני עומדת להפוך לבת 18. ואז חשבתי מחשבה יותר מרחיקת לכת: עוד שנתיים אני אהיה בת 20. המחשבה הכניסה בי מין תחושת עליצות מלווה באירוניה, בעודי מסתובבת בין בני הבית ואומרת להם בחיוך "את יודעת מה, אמא? עוד שנתיים אני אהיה בת 20". התחושה היא שאין דבר יותר אבסורדי מזה, כי אני לא מרגישה שהתבגרתי אפילו שנה מאז גיל 5, אז איך אני אוכל להיות בת 20? זה וואחד של דבר להחזיק שני עשורים.
משום מה בהתחלה עיכלתי את העובדה שאני יוצאת ממשבצת 15-17 ונכנסת אל משבצת 18-21. זה גם נראה לי מגניב: בעיני רוחי ראיתי את עצמי טבעונית וארטיסטית שקטה, יוצרת לרוב, מתנדבת בשרות לאומי, באה לרוקי להפגין נוכחות עם בגדים מקוריים שהיא בעצמה תפרה וראסטות בצבע שחור. משום מה היום נשבר החזון וחשקה נפשי לשוב לגיל 15-16, ולעשות את שוב אבל הפעם נכון. אבל שיהיה ברור: אני לא מתחרטת על דבר שעשיתי, כי הרי איך הייתי יכולה להיות אני אם הייתי עוברת דברים אחרים? החזון נשבר גם בגלל שיש לי עוד החלטות להחליט ועוד שום דבר לא הסתיים לגמרי, ואני עוד לא יכולה לנוח על זרי הדפנה. אני תלויה באויר.
וכרגע? כרגע, פשוט לא טוב לי. אני די מודאגת מהעתיד שלי. אני כבר רוצה להיות בת 19, כי לא משנה איפה אני אהיה, לפחות ההווה שלי יהיה בטוח וידוע. צפויה לי מעכשיו חצי שנה שהיא פשוט לא משהו. החיים שלי כרגע גם מלווים בתחושת קנאה, כי הרוב יודעים פחות או יותר מה קורה איתם בשנתיים-שלוש הבאות, ולי אין את תחושת הביטחון הזאת, מה שמגביר את הפרנויה שלי. נמאס לי מהשיחות האלה של "אני אהיה קצינת לוגיסטיקה שלוש שנים ואשב על התחת ואקבל הרבה כסף על זה" (שום דבר אישי, דארלינג, זה רק לשם הדגמה) כי לי עוד אין את זה.
אני חושבת שאני מפחדת מהעתיד באופן כללי, יותר מכולם, כי אני יודעת מה מצפה לאנשים כמוני, לא משנה כמה מנסים לעודד אותי. אולי תחושות הכעס, הזלזול וההתנשאות כלפי הקונפורמיזם מגיעות בעיקר מהפחדים שלי, בעיקר מהפחד שלא יבינו אותי ולא יתנו לי קול להביע את עצמי, שהרי אני יודעת שלקונפורמיזם יש טולרנטיות כמעט אפסית כלפי השונה. אבל מה אני יכולה לעשות? להיות מזויפת? אני לא אטיל בעצמי נכות שכלית או רגשית, סורי.
לפני שנה, שהפכתי פה לבת 17 בשידור חי, כתבתי "אני יודעת שזאת תהיה שנה מדהימה". וצדקתי, והייתה לי כל סיבה שבעולם "לדעת": ידעתי פחות או יותר מה יהיה מסלול החיים שלי בשנה הזו, למרות שלא ידעתי איזו חויות יהיו. וצדקתי בעוד משהו שאליו הייתה לי תחושה נבואית, למרות שאז עוד לא ידעתי להגדיר את זה: החויות שלי לא יהיו תמיד טובות, אבל הן יהיו יפות ומעניינות (כמו שאמרתי פעם לדרור). וכך גם לגבי החיים השלי – אני לא יודעת עד כמה הם יהיו טובים, אבל אם הם היו מעניינים עד עכשיו, אז מצפה לי וואחד הרפתקאה.
השנה הזאת הייתה...משהו מיוחד. חלק מהמחשבות והרעיונות והמעשים שלי נראים כמו הזיה מטורפת. ניסיתי על עצמי כל מיני ניסויים פסיכולוגיים, או כמו שלוטם אומרת "זה כמו סמים בשבילך, את נמשכת אל הצד האפל". באיזשהו שלב איבדתי שליטה, ובאופן אירוני, מרוב שניסיתי להיות שכלתנית איבדתי את היכולת להבין לוגיקה פשוטה, כמו הרבה אנשים שדיברו איתי באייסיקיו ואמרתי להם שקשה לי לקלוט את מה שהם כתבו כרגע. בסוף זה איכשהו נעלם עם האידיליה של בניית התערוכה. כרגע אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.
ואתמול במסיבת פרידה מהכיתה אמרתי וחזרתי שוב ושוב בהגייה הומריסטית "אני כל כך זקנה, אני מרגישה את העור שלי נמתח ומתקמט ברגע זה", ובאיזשהו שלב חיקיתי אישה הולכת עם מקל. כי הבנתי פתאום - 28/06/06 – לפני שלוש בדיוק התחיל הקורס מד"צים.
ולפני שלוש התחילה המגמה,
ולפני שלוש שנים התחלתי ללמוד פיתוח קול,
ולפני שלוש שנים הגעתי באיחור ליום הראשון שלי בתיכון יחד עם בר ושתינו מתנו מרוב פדיחות,
ולפני שלוש שנים הכרתי את הבנים מרמת ישי ועדיין חשבתי שהם מגניבים,
ולפני שלוש שנים הבנתי שהדס אורבך לא תלמד איתנו בבית ספר והצטערתי מאוד, כי חשבתי שהיא משהו מעניין ל"מוסד המדכא הזה",
ולפני שלוש שנים הכרתי את אורן, כשעוד היינו צעירים ותמימים וחדורי אידאולוגיות, וזה מזכיר את הימים שעוד לא הייתי צריכה לפחד מלסמוך על אנשים.
ולפני שלוש שנים פתחתי את הבלוג הראשון שלי,
ולפני שלוש שנים עוד הייתי עסוקה בלצייר "פסיכודליים" יחד עם עומר יהוה.
לאן נעלמו השלוש שנים האלו, תגידו לי???
לאחרונה היינו עסוקים בהמון סיכומים, אני לא אפרט על כולם, רק אכתוב מה היה כדי שאני לא אשכח:
- בתחילה היה כמובן את סיום המגמה.
- לאחר מכן נפגשנו לטיול כל הכיתה כדי לכפר על העובדה שלא נעשה קומזיץ תחילת שנה.
- אח"כ הייתה מסיבת סיום, לא השתפפתי בה, רק עמדתי עם האנשים המגניבים ליד הבמה וגם עשיתי את עצמי מגניבה, הרי כמה פעמים בחיים אני עוד אוכל להיות מאוחרי הקלעים של מסיבת סיום? אגב, כשעלינו לבמה ואנשים פתחו בקבוק שמפניה וקפצו על הבמה וכמעט יצרו אפקט "אסון ורסאי", קראתי את קריאת הקולולו הכי ארוכה ואשכנזית שיצאה לי אי פעם, איילת ואפרת צחקו.
- יום אחרי זה הגיעה מסיבת היומולדת שלי, פעם ראשונה שאני עושה מסיבה גדולה, אנשים רבים ביקרו אותי, אפילו אנדרי ושמניו אשר הצפינו מרעננה (!) ולא עשו דבר משמעותי חוץ מלדבר עם איילת ולשחק נוור. גם היה איחוד מרגש עם נועם הבן שבא לצפות בי יחד עם לוטם מזייפת לחלוטין בקונצרט שלי בפיתוח קול, ואח"כ לשבת במסיבה ולשמוע אותי מתוודה על הבעיות הנפשיות שלי בשלוש שנים האחרונות.
- אח"כ הייתה הבגרות האחרונה בספרות. הסתובבתי בית ספר והוא היה ריק. והמגמה? בפעם שאני אבוא אני כבר לא אהיה חלק ממנה ,ל מרות (שגם אם זה נאמר במלודרמטיות) היא חלק ממני.
- באותו ערב נפגשנו שוב עם נועם הבן והידידים המטורפים והמצחיקים שלו בחוף הכאמל. יום אחרי זה פשוט נדבקתי בהומור של נועם, ושחזרתי יציאות כמו "it's my piano! mine!" כמו שרק נועם מרגולין יודע להביע. ובזמן שלוטם הלכה לשוחח את שיחת הנפש שלה עם נועם אני ישבתי על הגבעה בחמש בבוקר והסתכלתי על הים לאחר לילה נטול שינה (וטענו שהייתי די הזויה), וחשבתי לעצמי" זה ים וזה", ולא היה לי טוב או רע.
- יום אחרי הלכתי לתלות את הפרויקט שלי באומנות במרכז ההנצחה, וזה הרגיש די מעצבן ומיותר, כי למה לאנוס ולעשות שידור חוזר לקתרזיס?
- אתמול הייתה מסיבה כיתתית, כרגיל כולנו נרגשים, אחרי שכולם יצאו אני מצביעה על אנשים ואומרת "אותו אני לא אראה יותר, ואותה גם כן" בעוד שבץ אומרת לי "אויש, נו", ואני לא יודעת אם זה מפריע שאני לא אראה אותם, זה פשוט סתם מוזר.
החלטנו שב- 20/06/11 אנחנו ניפגש כולנו ליד העץ שנטענו בכיתה י' במגמה. "אנחנו נהיה כל כך מגניבות כשנהיה בנות 23" אמרתי לאפרת והיא הנהנה בהסכמה.
הרבה סיכומים. והתחלות חדשות, איפה הן?
דבר אחד שכן בטוח הוא הבלוג הזה. למרות היחס האמביוולנטי שלי אליו אני מתכוונת להחזיק בו כמה שיותר זמן, ורואה את עצמי גם בגיל 21 מעדכנת ומציצה מדי פעם בארכיון בשעשוע כדי לראות כמה קטנה ומבולבלת הייתי פעם.
אגב, חדי העין מביניכם ודאי שמו לב שאין לי פרסומות ואין את הבר של נענע, אז תודה רבה לאנשים שתרמו את חלקם בקנייה, אני פשוט לא יודעת מי תרם ומי לא, והכי תודה ללוטם.
עכשיו אני רוצה לעשות עיצוב מגניב, יש לי רעיון, אבל תאלצו לחכות בסבלנות. ואולי מישהו פה מבין בHTML?
"הם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר",
ליאור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
