סיפורה של מלכת הבִּיצה

אז כמו שבטח הבנתם, אני כבר משהו כמו שנה רווקה. שזה בעייתי מבחינת ההרגל. ושלא תבינו לא נכון, אני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי להיפרד מבקהאם, כל כך שלמה שהפסקתי לענות לו לטלפונים כבר חודש אחרי הפרידה. הבעיה העיקרית עכשיו היא סקס. אחרי שהתרגלתי למין קבוע, עם מישהו שיודע מה אני אוהבת ואיפה, זה נגמר, ותקופת היובש נוראית. אני לא מהבנות האלה שיכולות להחזיק כל כך הרבה זמן בלי, אלה ששוקעות בעבודה ובקריירה ולא שמות לב שהדבר הכי קרוב לסקס שהן עשו בשנה האחרונה היה להראות לאינסטלטור איפה החיבור של המכונת כביסה.

ולכן יש לי את יקיר, יזיזי היקר. שגם לפני התקופה עם בקהאם הוא היה טלפון לעתות קשים במיוחד. הבחור ערס ברמה שלא תבייש קיוסק בבת ים, גר ברמלה והקשר בינו לבין לימודים הסתכם בעבודות השירות שעשה באיזה בי"ס אחרי שפרץ לאיזה אוטו. מה טוב ביקיר? קודם כל אף אחד לא מכיר אותו, גם לא דנה (לא אישית לפחות) ובעיקר שהוא מכיר אותי כבר מתקופת התיכון בערך, אז הייתי דלוקה עליו בטירוף והוא לא שם עליי עד שהתחלתי להתאמן ובסופו של דבר הזדיינו רק בשביל הסגירת מעגל שלי. עם הזמן, קלטתי שיקיר הוא סקס מעולה, ושוואלה יכול להיות פה משהו מקסים. אתם בטח תוהים למה אף פעם לא הזכרתי אותו. ובכן, יקיר הוא פרט שולי כל כך בחיי, הוא כל כך לא מעניין אותי ברמה שהוא אפילו לא עולה אליי לדירה, אנחנו עושים את זה באוטו שלו. הוא כל כך שולי בחיי שבשנה הראשונה לא הייתי בטוחה מה שם המשפחה שלו, כל כך שולי שלאחרונה נתקענו בחולות עם האוטו, וכשיצאנו לבדוק מה קרה הבנתי שהוא גם נמוך ממני באיזה חצי ראש. באיזשהו שלב ביחסים שלנו גם הפסקתי לשאול אותו מה נשמע, מה חדש ואין הולך במסיבות ערסים שהוא מיחצן.

ומה גרם לי בכל זאת לספר לכם על יקיר?

ובכן, לפני חודשיים בערך, כשהלחץ בעבודה ובלימודים עלה, הרגשתי שאני חייבת את התרופה שלי והתקשרתי אליו. הבובה הקטנה שלי הגיעה ברכב המפואר והלא קריטי שלו, ואסף אותי מהבית למקום הרגיל.

דיברנו כמה שהספקנו עד שהגענו למקום הקבוע שלנו בחולות, ברגע שהארמברקס הורם שלחתי יד מלטפת אל בין רגליו, והתחלתי לנשק את צווארו.

"נרקיס"

"ממ?"

"הייתי באמצע משפט"

"דבר תוך כדי" פתחתי את כפתור הג'ינס שלו.

"אולי נדבר קצת לפני?"

הסתכלתי עליו המומה. מה לדבר? כרגע יצאתי מקשר של דיבורים,  מתי כבר יהיה אפשר לנוח מזה? מתי כבר יהיה אפשר לומר די, הנה, דיברנו מספיק בוא נעבור לשלב המעשים?!

אבל הבנתי שאין מה לעשות, ויקיר הוא היזיז המושלם ואם אני לא רוצה לאבד את זה, ואת התרפיה שלי לכל הלחצים, אני צריכה להירגע ולהקשיב.

"אז איך את מסתדרת בלי בקהאם?"

"מתרגלת לאט לאט"

"את לא בדכאונות?"

"לא"

"אצלי בעבודה הולך טוב" הוא אומר בלי ששאלתי.

"יופי אני שמחה"

"לא מעניין אותך הא?"

"למה לא?"

"טוב עזבי" הוא הוריד את החולצה, והחיוך שלי חזר לפנים.

הפנים שלו התקרבו לשלי ואני הסטתי את פניי חזרה לצוואר הטעים שלו.

"מה? אפילו לא נתנשק?"

"ממתי ליזיזים נהיו רצונות?!" אמרתי לדנה על מרפסת בית הקפה החביב עלינו ברוטשילד, "מתי הם הפסיקו להיות בובות מין בשר ודם והתחילו לפתח בקשות ורצונות?!"

"מסתבר שגם גברים לא אוהבים להרגיש מנוצלים" היא אמרה וניערה שקית סוכרזית.

"יקיר הוא הסמל של הגברים שאני לעולם לא אראה איתם בפומבי, הוא נמוך ממני, שעיר ויש ביטויים משונים באוצר המילים שלו כמו "מה את יוצאת עליי?""

"אז איך את בכלל נמשכת אליו?"

"אולי כי יש לי סטיה קלה לערסים, אבל זה בהחלט לא אומר שאני מתגאה בה ורוצה להכיר אותה להורים."

"אז היית אומרת. היינו חוסכות את כל מה שהוצאתן על חשפנים במסיבת רווקות שלי והולכות למשחק של בית"ר"

"יופי דנה"

"די נו בחייאת, הוא סתם יזיז לעת הצורך. בעיה להשיג סקס בעיר הזאת?"

"הזדקנתי אני אומרת לך. אין לי כוח יותר. אין לי כוח להתחנפויות, לפירושים, למחשבות, למאמץ. אשכרה התחלתי להבין גברים שהולכים לזונות."

"חוצמזה שאם תעיפי את יקיר לעולם עוד לא נוכל להיכנס למסיבות השוות פה בחינם"

"את מתכוונת שאני לא אוכל להיכנס למסיבות השוות פה בזמן שאת בבית ישנה כפיות עם בעלך עם אוזן ליד המכשיר ההוא למעקב אחרי הנשימות של נעה."

"היי! את מזה טועה! המכשיר הזה היה רק בחודשים הראשונים"

טיפסתי במדרגות אל עבר הדירה שלי ושל קובי כשיד גדולה אחזה בי והבהילה אותי קלות.

"זיו!"

"אה פילונת, אני רואה שחזרת לנודל."

"לא חזרנו, רק עברנו לגור יחד."

"וואלה? ומי גר בדירה שלך ושל דנה עכשיו?"

"מוצעת להשכרה."

"את חיה בסרט. הורידו את השלט מזמן. מישהו קנה אותה"

"קנה?"

"קנה"

"וואלה... באמת מוזר..."

הורדתי את הבגדים והייתי מוכנה כבר למקלחת, ממש מוזר חשבתי לעצמי, כבר מאוחר. איפה קובי?

 כשיצאתי הוא חיכה לי על הספה.

"היי קובון מה קורה?"

"קניתי את הדירה ממול" הוא אמר ונופף במפתח.

"בואנה המשפחה שלך מתכוונת להשתלט על הבניין הזה?  טוב שיהיה. ככה גם יהיה יותר נוח בשלושה חדרים. אני לא אצטרך לסבול את הפלוצים שלך."

"למען האמת רק אני עובר."

"מה?"

"נרקיס זה נעשה לי צפוף, אני לא בנוי לשותפה. אני מצטער אבל אני צריך קצת את הלבד שלי."

"אז אתה זורק אותי לרחוב?"

"לא. תישארי פה."

"אתה כאילו תהיה בעל הבית שלי?"

"סקסי הא?"

כעבור כמה ימים קובי באמת עזב. כשעזרתי לו לגרור את הארגז האחרון הסתכלתי על הדירה החדשה שלי והרגשתי כמה טוב להיות לבד.

ואין כמו לחגוג עם סקס טוב.

"היי נרקיס"

"יקירו'ש, רוצה לקפוץ?"

"חשבתי אולי נלך לשתות בירה יחד."

הייתי במצב רוח טוב והסכמתי, חוץ מזה, מה לא נעשה כדי לשמור על היזיז המושלם?

האמת היא שיקיר בחור חביב למדי, עוד עובדה מעניינת היא שיש לו עיניים ירוקות, שאת זה גם לא ידעתי, אולי כי מעולם לא טרחתי להסתכל לו בעיניים.

"אז איך הולך אצלך בעבודה?" הוא שאל בחיוך.

"וואו האמת שמישהו סיפר לי משהו מטורף בחדר הצילום! יש איזה אחד בשם רפי שכולנו בטוחים שהוא גיי, קיצר, אז לא מזמן הבחור ההוא מחדר הצילום, לירון, נכנס אליו למשרד והוא מיהר והכניס פריכית אורז חזרה למגירה! אתה מבין?! הוא אוכל פריכיות! איזה גיי הא?"

"כן הא?"

"ותקשיב! קיצר אז אחרי שזה קרה אני ולירון הלכנו אליו למשרד ופתחנו לו כמה מהמגירות והיה שם גם פתית! איןןן פשוט אין יותר גיי ממנו תאמין לי!"

הוא הקשיב לכל השטויות שלי, מדי פעם קטע אותי והתנשקנו, אבל אני חייבת להודות שהרבה זמן לא ישבתי עם מישהו שמקשיב לי ככה. נראה לי שגם דנה כבר לא מקשיבה לי ככה.

"אז תגידי, מתי אני אראה את הדירה החדשה שלך?"

"אז זה הבניין" דחפתי אותו פנימה, אני חייבת להודות שאני והוא עושים סקס כבר המון זמן, אבל הפעם הייתי אקסטרה חרמנית.

"וזו הדלת, וזו המיטה" אמרתי ודחפתי אותי על המיטה, נשכבתי מעליו והתנשקנו. ידענו כבר מצויין מה לעשות, למרות שזה הרגיש כמו פינוק אמיתי כשהמוט הילוכים לא תקוע לי בתחת.

שלושה ימים אח"כ הוא לא ענה לי, ביום הרביעי כבר כן.

"מה נסגר איתך? איפה אתה?"

"נרקיס אני חייב להיות אמיתי איתך"

"אוקיי?"

"את משעממת רצח"

"מה?"

"אני מצטער. תמיד חשבתי שאת בחורה מעניינת, את לא. את פאקינג משעממת. אם לא היה הסקס בסוף הייתי מת."

"או... אוקיי...."

"שמעי אני מוכן רק שנזדיין מהיום, בלי דיבורים. אם תרצי תתקשרי אליי סבבה?"

"סבבה... ביי..."

ובכן, אני מניחה שזה די מה שרציתי שיקרה.

אבל ממש נראה לי שנעלבתי!

ממתי יזיזים התחילו גם לפתח דעה?!

ראשית, גם המייל של הבלוג חזר לעבוד [email protected] 

אתם יותר ממוזמנים לשלוח הצעות, בקשות ושאלות, כמו בימים הטובים!

אני חייבת להודות שאני מתרגשת לחזור לכתוב. הבעיה היחידה היא שעכשיו אני מרגישה כאילו פגשתי חברה טובה שלא ראיתי שנתיים, ויש לי כ"כ הרבה במה לעדכן אותה.

אז שנתחיל?

עמדתי מול המראה הגדולה שבחדר השינה, קובי היה על הסקייפ.

"נו אז איך אני נראית?"

"כמו מישהי שהולכת להתקבל לעבודה!"

"השמנתי ממש"

"שטויות. זה רק כי עזבת את הקאנטרי, קצת סקס עם הבקהאם והגיזרה שלך חוזרת."

"אני כ"כ לחוצה"

"אין לך ממה. לורי מקסימה."

"טוב קובון אני יוצאת, שוב תודה על הראיון הזה, אני חייבת לך!"

"ביי!" נשקתי לבקהאם.

"לאן?" הוא תפס את ידי.

"לראיון עבודה!!!"

"עוד חדר כושר?" הוא חייך.

"בנק"

"מה?" הוא מחק את החיוך ועמד על רגליו בכוננות.

"מה?" נבהלתי קצת.

"לא חשבת להתייעץ איתי לפני?"

"בקשר לעתיד שלי?"

"שלי? מה איתנו?"

"אני לא עוזבת אותך אתה יודע, רק מנסה לפתח קריירה"

"את לא צריכה קריירה, לי יש קריירה"

"ואני אחיה כל חיי על חשבון הקריירה שלך?"

"נשמעת לי כמו הצעה שכל אישה תקפוץ עליה"

"אז לך תמצא לך אישה כזאת" שחררתי את היד ויצאתי.

הגעתי מתנשפת למגדל הגבוה בשדרות רוטשילד, כשהמאבטח בקבלה התעניין למי הוזמנתי, הייתי צריכה כמה שניות להתאפס. נזכרתי שלא התאמנתי כמו שצריך כבר המון זמן.

"לורי, אני מוזמנת ללורי."

"קומה 14" הוא פתח את דלתות הזכוכית האוטומטיות ואני פניתי למעליות בעודי חוזרת בצורה הכי פתטית שיש על המילים "נעים מאוד, אני נרקיס. ודאי קראת את קורות החיים שלי, אני רצינית, אסרטיבית ו..." המעלית נפתחה וכמה מבוגרים מעונבים אמרו לי שלום והצטרפו אליי בדרכם לקומה ה13.

את פניי קידמה בחורה בערך בגילי, אולי צעירה יותר. "לורי כבר תתפנה, את מוזמנת לשבת בחדר ההמתנה." אזור ההמתנה היה עמוס באנשים, לכולם מרוח אותו חיוך. נבהלתי קצת, אבל לא רציתי לתת לזה להפריע לי. לפי מה שהבנתי, לורי, מנהלת השיווק באחד הבנקים הגדולים בישראל, מאוד מעריכה את קובי.

"נרקיס?" קראה לי לבסוף המזכירה. נכנסתי בהססנות לחוצה למשרד, שלחתי את ידי ולחצתי את ידה של לורי, לא חזק מדי ולא חלש מדי, כמו שקובי תידרך.

לורי היא בחורה ממושקפת, בערך בת 45. עבת בשר, לבושה בשמלה שחורה עם צווארון גדול, שיער קצר ויבש צבוע לבלונד.

"אני רואה שאת בכלל תזונאית" היא אמרה בחיוך. "אני מאוד מעריכה אנשים כמוך, ששומרים על כושר ותזונה בריאה."

"כן אם תרצי אוכל לבנות לך תוכנית!" (כן, אמרתי את זה) "כאילו.. לא שאת צריכה.. אבל..."

 "אני לא צריכה?" (רואים למה כל חיי הקפתי את עצמי בבנים?)

"כל עוד את שלמה עם עצמך זה יופי!" המשכתי להסתבך.

"תראי נרקיס, אני אגיד לך את האמת. אין לך את הנתונים לתפקיד הזה. התואר שלך בתזונה לא רלוונטי"

"כן ככה חשבתי" הרגשתי את הצביטה בלב.

"אבל תראי, האמת היא שאני וקובי עבדנו יחד תקופה לא מבוטלת, ואוכל לעזור לך להתקבל כעוזרת למנהלת נראות סניפים ולשלב אותך בעתודה על חשבון הבנק שתתחיל באוקטובר של שנת 2011 (המקרה קרה לפני שנה), עם התואר הראשון יפתחו לך מסלולי קידום נרחבים."

נשארתי בהלם, הרגשתי כמה אני רוצה את מה שהציעה עכשיו.

"כמובן שכל זה זה אך ורק בגלל הקשרים שלך עם קובי, כי אין שום סיבה אחרת בעולם לקבל אותך."

אווץ'.

"אבל אני חושבת שאולי נוכל לעזור האחת לשניה"

"אז כן לבנות לך תוכנית?"

היא חייכה והפרצוף שלה התמלא בחורים. "אני חושבת שאולי תוכלי לזרוק איזו מילה לקובי?"

"ברור!!! אני בטוחה שהוא לא יתנגד."

"אין שום סיכוי!" קובי הניף ידיו בביטול.

הסתכלתי סביבי לבדוק שאף אחד בבית הקפה לא שם לב כמה גיי הוא יצא עכשיו.

"קובי מה איכפת לך? אני לא מכריחה אותך להתחתן איתה, רק לצאת נו!"

"תגידי לי את משוגעת? היום שבו לורי עברה לבנק היה היום המאושר בחיי! אני לא יכול יותר עם הרמיזות המיניות מהלוויתן בלוגה הזה!"

"קובי פליזזזזז פליז אני מתחננת אני כ"כ רוצה את העתודה הזאת בבקשה!!!"

"תגידי לי, חתיכת פסיכית, הפכת אותי לזונה שלך? אני אמור לצאת עם מי שאת אומרת?!"

"אין סיכוי. ואני חייב לחזור לעבודה." הוא זרק כסף על השולחן ויצא.

הנחתי את ראשי על השולחן, כמה נורא.

נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון דנה.

עדי קידם את פניי בחיוך.

"נרקיסוס! היא למעלה עם נעה בבריכה המתנפחת."

עליתי במדרגות וראיתי את דנה רטובה כולה, משפריצה מים מצינור לחיץ על נעה שצחקה ונהנתה מכל רגע.

"היי היי לא להרוס לי את הפן" הרמתי את נעה הקטנה שצעקה וביקשה לחזור לבריכה.

"כולם תוקפים אותי היום"

"נעע היא סתם נהנית. את יודעת שהיא מתה עלייך. איך היה הראיון?"

"בקהאם התחרפן. הוא לא ענה לי לטלפונים כל היום. אני ממש מפחדת לחזור לדירה ולא למצוא אותו שם. נראה לי בגלל זה עוד לא עברתי בבית."

"שיתחרפן נרי, שיעוף, שיעשה שמיניות באוויר, שימות. אי אפשר לחיות על חשבון מישהו אחר, במיוחד לא את. את לא מסוגלת."

"את חושבת שזה הסוף?"

"אני חושבת שזו התחלה"

החנתי את הרכב בחניון של הבניין והלכתי לכיוון המעליות, כשהפלאפון שלי התחיל לצלצל.

"הלו?"

"נרקיס? מדברת אפרת מהמשרד של לורי. רציתי להודיע לך שהתקבלת למחלקת נראות סניפים, ולורי ביקשה למסור שלא תשכחי את הטובה הקטנה שסגרתם."

"ברור ברור! תודה רבה אפרת!"

הייתי כל כך מאושרת ועם זאת מפוחדת לחזור הביתה להתמודד עם בקהאם. שלפתי את צרור המפתחות והסתכלתי על מחזיק המפתחות עם התמונה שלי ושלו. מחוייכים, מאוהבים. הוא לבוש בחולצה שקניתי לו ליום ההולדת, אני לבושה בשמלה שהוא הכי אוהב. בדיוק על מחזיק המפתחות הזה היה המפתח לדירה שלנו, שלו. אותה הוא קנה מכספו, עליה הוא משלם חשבונות. ליד המפתח הזה היה המפתח לרכב שלי, שלו. שהוא קנה מכספו, שהוא מתעקש לתחזק בעצמו. הסתכלתי על דלת הברזל הגדולה, שפעם מאחוריה חיכה לי חיבוק, נשיקה ובזמנים טובים גם ארוחה, וידעתי שזה הסוף.

הוא נשען על השיש במטבח והסתכל עליי בפרצוף הכועס שלו. הוא לבש מכנסיים קצרים משובצים וגופיה בצבע ירוק זית שהבליטה את השרירים הגדולים שלו, הרגשתי שאני עומדת להתעלף, שזה יותר מדי בשבילי.

"איכזבת אותי נרקו"

"הדדי"

הוא התיישב על הספה, אני עדיין עמדתי ליד דלת הכניסה.

"את מוכנה לשבת, שנדבר?"

"על מה?"

"על זה שאת צריכה להודיע להם שאת לא יכולה לעבוד שם כי את מתחתנת עם בקהאם?"

"אני מתחתנת?"

"זה תלוי רק בך"

כעס עלה במעלה גופי, הרגשתי איך הוא מתפרץ לי מהאוזניים. איך הוא לא מתבייש.

"אתה לא מכיר אותי. אתה לא מכיר אותי!" זעמתי. כל כך כעסתי, הרגשתי איך המחנק הנוראי בגרון מתחיל לחנוק לי את מיתרי הקול, איך הקול שלי נעשה צרוד, ועדיין סירבתי לתת לדמעות להתפרץ.

"זה נכון, אני לא מכיר אותך. פתאום כל זה לא מספיק לך. פתאום את רוצה קריירה, להיות אישה חשובה שיוצאת עם הלפטופ שלה למשרד שלה. כמה מגוחכת את נראית!"

יצאתי וטרקתי אחריי את הדלת.

דפקתי בדלת של קובי, שפתח לי אותה המום.

"הערתי אותך הא?"

"לא. בקהאם התקשר מקודם לראות איפה את"

"אל תתקשר אליו" שלפתי חולצה ומכנסיים שלו מהארון, נכנסתי לאמבטיה שלו, התקלחתי והתלבשתי. כשיצאתי הוא כבר היה שוב במיטה, ישן.

"תעשה לי מקום"

"אני חושב שכדאי שתישני על הספה"

"אני צריכה חיבוק"

"אחח נרקיסי, תאמיני לי. מה יהיה?" הוא אמר וחיבק אותי.

ליטפתי את גבו בעדינות, הוא פקח עיניים והסתכל עליי מבוהל. "נרקיס.. תשמעי.. אני.." נישקתי אותו בדרמטיות, הוא נישק אותי חזרה, בהססנות משהו.

ניסיתי להפוך אותו על הגב, זה לא הלך.

"מה? ממתי אתה כזה חזק?"

"השאלה הנכונה היא ממתי אני מתנגד לך"

"אז תענה"

"את צריכה לישון" הוא הפך אותי לצד השני, ונרדמנו בכפיות.

למחרת בבוקר הרגשתי נשיקה קלה על הלחי, ליטפתי את היד של בקהאם, וגיליתי שזה קובי.

"אני לא מאמינה שסירבת לי. דנה לא תפסיק להסתלבט עליי כל חיי"

"אני מצטער. אם היה משהו שיכולתי לעשות..."

"ממ.. יש משהו" חייכתי והפרצוף המבוהל שלו חזר למקום "את לא מתכוונת ל..."

"לורי"

דפקתי בדלת של בקהאם, הוא פתח לי אותה בכעס.

"את יכולה להשתמש במפתח"

הלכתי לחדר שלנו.

"נו? איפה היית כל הלילה?"

"במשרד עם הלפטופ" אמרתי והנפתי מזוודה על המיטה.

"לאן את הולכת?"

"אני אגור אצל קובי או אצל דנה, עד שאני אמצא דירה."

הוא לא אמר מילה, הוא רק הסתכל עליי אורזת. תכולת הארון נשפכה כולה למזוודה האדומה הגדולה, פתחתי עוד תרמיל שהבאתי באוטו ושפכתי לשם את כל מה שלא נכנס, לא רציתי שיהיה שום סיכוי שאחזור לשם.

שמתי את התרמיל על הגב וגלגלתי את המזוודה. הנחתי את צרור המפתחות בידו.

"תודה על הכל" הכרחתי את עצמי לחייך.

"נרקו... נו.. זה פתיר... את יודעת שזה פתיר..."

סגרתי אחרי את הדלת, ועליתי על מונית לכיוון קובי, שותפי החדש לדירה.

היום ישבתי במשרד (כן, קראתם נכון) והעוזר האישי של המנכ"ל צרח עליי בטירוף, כולם מסביב הרימו מבטים והסתכלו, והוא פשוט לא הפסיק, צעק וצעק, ואני שתקתי. ישבתי שם, מול המחשב ושתקתי. הוא סיים לצרוח והעיף ערימת דפים מהטרייל שלי ישר עליי.

הסתכלתי על הפקידה שישבה במשרד ליד והציצה בהתעניינות מהחלון, היא ישר הכניסה את ראשה חזרה, ואז נכנסתי לבלוג, אחרי שנתיים של נטישה ונזכרתי שפעם הייתה לי חוצפה, היה לי אופי והיה לי אגו.

קמתי מהכסא ניגשתי למשרדו של העוזר האישי ואמרתי למזכירה שלו: "תוכלי למסור לבוס שלך שזו לא אשמתי שיש לו קטן?"

יש פה מישהו שעוד מעוניין לקרוא אותי? או שמא כולכם התבגרתם?