ראשית, גם המייל של הבלוג חזר לעבוד [email protected]
אתם יותר ממוזמנים לשלוח הצעות, בקשות ושאלות, כמו בימים הטובים!
אני חייבת להודות שאני מתרגשת לחזור לכתוב. הבעיה היחידה היא שעכשיו אני מרגישה כאילו פגשתי חברה טובה שלא ראיתי שנתיים, ויש לי כ"כ הרבה במה לעדכן אותה.
אז שנתחיל?
עמדתי מול המראה הגדולה שבחדר השינה, קובי היה על הסקייפ.
"נו אז איך אני נראית?"
"כמו מישהי שהולכת להתקבל לעבודה!"
"השמנתי ממש"
"שטויות. זה רק כי עזבת את הקאנטרי, קצת סקס עם הבקהאם והגיזרה שלך חוזרת."
"אני כ"כ לחוצה"
"אין לך ממה. לורי מקסימה."
"טוב קובון אני יוצאת, שוב תודה על הראיון הזה, אני חייבת לך!"
"ביי!" נשקתי לבקהאם.
"לאן?" הוא תפס את ידי.
"לראיון עבודה!!!"
"עוד חדר כושר?" הוא חייך.
"בנק"
"מה?" הוא מחק את החיוך ועמד על רגליו בכוננות.
"מה?" נבהלתי קצת.
"לא חשבת להתייעץ איתי לפני?"
"בקשר לעתיד שלי?"
"שלי? מה איתנו?"
"אני לא עוזבת אותך אתה יודע, רק מנסה לפתח קריירה"
"את לא צריכה קריירה, לי יש קריירה"
"ואני אחיה כל חיי על חשבון הקריירה שלך?"
"נשמעת לי כמו הצעה שכל אישה תקפוץ עליה"
"אז לך תמצא לך אישה כזאת" שחררתי את היד ויצאתי.
הגעתי מתנשפת למגדל הגבוה בשדרות רוטשילד, כשהמאבטח בקבלה התעניין למי הוזמנתי, הייתי צריכה כמה שניות להתאפס. נזכרתי שלא התאמנתי כמו שצריך כבר המון זמן.
"לורי, אני מוזמנת ללורי."
"קומה 14" הוא פתח את דלתות הזכוכית האוטומטיות ואני פניתי למעליות בעודי חוזרת בצורה הכי פתטית שיש על המילים "נעים מאוד, אני נרקיס. ודאי קראת את קורות החיים שלי, אני רצינית, אסרטיבית ו..." המעלית נפתחה וכמה מבוגרים מעונבים אמרו לי שלום והצטרפו אליי בדרכם לקומה ה13.
את פניי קידמה בחורה בערך בגילי, אולי צעירה יותר. "לורי כבר תתפנה, את מוזמנת לשבת בחדר ההמתנה." אזור ההמתנה היה עמוס באנשים, לכולם מרוח אותו חיוך. נבהלתי קצת, אבל לא רציתי לתת לזה להפריע לי. לפי מה שהבנתי, לורי, מנהלת השיווק באחד הבנקים הגדולים בישראל, מאוד מעריכה את קובי.
"נרקיס?" קראה לי לבסוף המזכירה. נכנסתי בהססנות לחוצה למשרד, שלחתי את ידי ולחצתי את ידה של לורי, לא חזק מדי ולא חלש מדי, כמו שקובי תידרך.
לורי היא בחורה ממושקפת, בערך בת 45. עבת בשר, לבושה בשמלה שחורה עם צווארון גדול, שיער קצר ויבש צבוע לבלונד.
"אני רואה שאת בכלל תזונאית" היא אמרה בחיוך. "אני מאוד מעריכה אנשים כמוך, ששומרים על כושר ותזונה בריאה."
"כן אם תרצי אוכל לבנות לך תוכנית!" (כן, אמרתי את זה) "כאילו.. לא שאת צריכה.. אבל..."
"אני לא צריכה?" (רואים למה כל חיי הקפתי את עצמי בבנים?)
"כל עוד את שלמה עם עצמך זה יופי!" המשכתי להסתבך.
"תראי נרקיס, אני אגיד לך את האמת. אין לך את הנתונים לתפקיד הזה. התואר שלך בתזונה לא רלוונטי"
"כן ככה חשבתי" הרגשתי את הצביטה בלב.
"אבל תראי, האמת היא שאני וקובי עבדנו יחד תקופה לא מבוטלת, ואוכל לעזור לך להתקבל כעוזרת למנהלת נראות סניפים ולשלב אותך בעתודה על חשבון הבנק שתתחיל באוקטובר של שנת 2011 (המקרה קרה לפני שנה), עם התואר הראשון יפתחו לך מסלולי קידום נרחבים."
נשארתי בהלם, הרגשתי כמה אני רוצה את מה שהציעה עכשיו.
"כמובן שכל זה זה אך ורק בגלל הקשרים שלך עם קובי, כי אין שום סיבה אחרת בעולם לקבל אותך."
אווץ'.
"אבל אני חושבת שאולי נוכל לעזור האחת לשניה"
"אז כן לבנות לך תוכנית?"
היא חייכה והפרצוף שלה התמלא בחורים. "אני חושבת שאולי תוכלי לזרוק איזו מילה לקובי?"
"ברור!!! אני בטוחה שהוא לא יתנגד."
"אין שום סיכוי!" קובי הניף ידיו בביטול.
הסתכלתי סביבי לבדוק שאף אחד בבית הקפה לא שם לב כמה גיי הוא יצא עכשיו.
"קובי מה איכפת לך? אני לא מכריחה אותך להתחתן איתה, רק לצאת נו!"
"תגידי לי את משוגעת? היום שבו לורי עברה לבנק היה היום המאושר בחיי! אני לא יכול יותר עם הרמיזות המיניות מהלוויתן בלוגה הזה!"
"קובי פליזזזזז פליז אני מתחננת אני כ"כ רוצה את העתודה הזאת בבקשה!!!"
"תגידי לי, חתיכת פסיכית, הפכת אותי לזונה שלך? אני אמור לצאת עם מי שאת אומרת?!"
"אין סיכוי. ואני חייב לחזור לעבודה." הוא זרק כסף על השולחן ויצא.
הנחתי את ראשי על השולחן, כמה נורא.
נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון דנה.
עדי קידם את פניי בחיוך.
"נרקיסוס! היא למעלה עם נעה בבריכה המתנפחת."
עליתי במדרגות וראיתי את דנה רטובה כולה, משפריצה מים מצינור לחיץ על נעה שצחקה ונהנתה מכל רגע.
"היי היי לא להרוס לי את הפן" הרמתי את נעה הקטנה שצעקה וביקשה לחזור לבריכה.
"כולם תוקפים אותי היום"
"נעע היא סתם נהנית. את יודעת שהיא מתה עלייך. איך היה הראיון?"
"בקהאם התחרפן. הוא לא ענה לי לטלפונים כל היום. אני ממש מפחדת לחזור לדירה ולא למצוא אותו שם. נראה לי בגלל זה עוד לא עברתי בבית."
"שיתחרפן נרי, שיעוף, שיעשה שמיניות באוויר, שימות. אי אפשר לחיות על חשבון מישהו אחר, במיוחד לא את. את לא מסוגלת."
"את חושבת שזה הסוף?"
"אני חושבת שזו התחלה"
החנתי את הרכב בחניון של הבניין והלכתי לכיוון המעליות, כשהפלאפון שלי התחיל לצלצל.
"הלו?"
"נרקיס? מדברת אפרת מהמשרד של לורי. רציתי להודיע לך שהתקבלת למחלקת נראות סניפים, ולורי ביקשה למסור שלא תשכחי את הטובה הקטנה שסגרתם."
"ברור ברור! תודה רבה אפרת!"
הייתי כל כך מאושרת ועם זאת מפוחדת לחזור הביתה להתמודד עם בקהאם. שלפתי את צרור המפתחות והסתכלתי על מחזיק המפתחות עם התמונה שלי ושלו. מחוייכים, מאוהבים. הוא לבוש בחולצה שקניתי לו ליום ההולדת, אני לבושה בשמלה שהוא הכי אוהב. בדיוק על מחזיק המפתחות הזה היה המפתח לדירה שלנו, שלו. אותה הוא קנה מכספו, עליה הוא משלם חשבונות. ליד המפתח הזה היה המפתח לרכב שלי, שלו. שהוא קנה מכספו, שהוא מתעקש לתחזק בעצמו. הסתכלתי על דלת הברזל הגדולה, שפעם מאחוריה חיכה לי חיבוק, נשיקה ובזמנים טובים גם ארוחה, וידעתי שזה הסוף.
הוא נשען על השיש במטבח והסתכל עליי בפרצוף הכועס שלו. הוא לבש מכנסיים קצרים משובצים וגופיה בצבע ירוק זית שהבליטה את השרירים הגדולים שלו, הרגשתי שאני עומדת להתעלף, שזה יותר מדי בשבילי.
"איכזבת אותי נרקו"
"הדדי"
הוא התיישב על הספה, אני עדיין עמדתי ליד דלת הכניסה.
"את מוכנה לשבת, שנדבר?"
"על מה?"
"על זה שאת צריכה להודיע להם שאת לא יכולה לעבוד שם כי את מתחתנת עם בקהאם?"
"אני מתחתנת?"
"זה תלוי רק בך"
כעס עלה במעלה גופי, הרגשתי איך הוא מתפרץ לי מהאוזניים. איך הוא לא מתבייש.
"אתה לא מכיר אותי. אתה לא מכיר אותי!" זעמתי. כל כך כעסתי, הרגשתי איך המחנק הנוראי בגרון מתחיל לחנוק לי את מיתרי הקול, איך הקול שלי נעשה צרוד, ועדיין סירבתי לתת לדמעות להתפרץ.
"זה נכון, אני לא מכיר אותך. פתאום כל זה לא מספיק לך. פתאום את רוצה קריירה, להיות אישה חשובה שיוצאת עם הלפטופ שלה למשרד שלה. כמה מגוחכת את נראית!"
יצאתי וטרקתי אחריי את הדלת.
דפקתי בדלת של קובי, שפתח לי אותה המום.
"הערתי אותך הא?"
"לא. בקהאם התקשר מקודם לראות איפה את"
"אל תתקשר אליו" שלפתי חולצה ומכנסיים שלו מהארון, נכנסתי לאמבטיה שלו, התקלחתי והתלבשתי. כשיצאתי הוא כבר היה שוב במיטה, ישן.
"תעשה לי מקום"
"אני חושב שכדאי שתישני על הספה"
"אני צריכה חיבוק"
"אחח נרקיסי, תאמיני לי. מה יהיה?" הוא אמר וחיבק אותי.
ליטפתי את גבו בעדינות, הוא פקח עיניים והסתכל עליי מבוהל. "נרקיס.. תשמעי.. אני.." נישקתי אותו בדרמטיות, הוא נישק אותי חזרה, בהססנות משהו.
ניסיתי להפוך אותו על הגב, זה לא הלך.
"מה? ממתי אתה כזה חזק?"
"השאלה הנכונה היא ממתי אני מתנגד לך"
"אז תענה"
"את צריכה לישון" הוא הפך אותי לצד השני, ונרדמנו בכפיות.
למחרת בבוקר הרגשתי נשיקה קלה על הלחי, ליטפתי את היד של בקהאם, וגיליתי שזה קובי.
"אני לא מאמינה שסירבת לי. דנה לא תפסיק להסתלבט עליי כל חיי"
"אני מצטער. אם היה משהו שיכולתי לעשות..."
"ממ.. יש משהו" חייכתי והפרצוף המבוהל שלו חזר למקום "את לא מתכוונת ל..."
"לורי"
דפקתי בדלת של בקהאם, הוא פתח לי אותה בכעס.
"את יכולה להשתמש במפתח"
הלכתי לחדר שלנו.
"נו? איפה היית כל הלילה?"
"במשרד עם הלפטופ" אמרתי והנפתי מזוודה על המיטה.
"לאן את הולכת?"
"אני אגור אצל קובי או אצל דנה, עד שאני אמצא דירה."
הוא לא אמר מילה, הוא רק הסתכל עליי אורזת. תכולת הארון נשפכה כולה למזוודה האדומה הגדולה, פתחתי עוד תרמיל שהבאתי באוטו ושפכתי לשם את כל מה שלא נכנס, לא רציתי שיהיה שום סיכוי שאחזור לשם.
שמתי את התרמיל על הגב וגלגלתי את המזוודה. הנחתי את צרור המפתחות בידו.
"תודה על הכל" הכרחתי את עצמי לחייך.
"נרקו... נו.. זה פתיר... את יודעת שזה פתיר..."
סגרתי אחרי את הדלת, ועליתי על מונית לכיוון קובי, שותפי החדש לדירה.