ברוכים הבאים לעמק החיות המוזרות שלי

האם זה נכון?

האם המעבר שלי לבית ספר חדש יסדר לי את המוח

האם הפגישה עם המון תלמידים חדשים ומס' ממש מצומצם של מכרים יאפשר לי לפתוח דף חדש? להתחיל מאפס, לתת לי את האפשרות להיות בן אדם אחר שונה?

אני לא יודעת למה אני כל כך מפחדת מהמעבר לבית הספר בק. חיים

כבר נעמדתי לפני התחלות כאלה בעבר שמלוות בהחלטות האם ללמוד במקום זה או אחר, להחליט בין שני דברים שחשובים לי ומשפיעים על חיי

אז הייתה לי מטרה ומקום בטוח אליו הלכתי גם אם צעדי היו מהוססים

עכשיו אני לא יודעת לקראת מה אני הולכת ומה אני עושה אם עצמי, 18 שעות של צהריים התפנו לי ובנוסף לכך גם שבתות רבות

אני לא יודעת כיצד להתמודד עם זה

האם דוקא טל המאמן שניסה לדחוף לי את דעותיו הפסיכולוגיות שלמד אי שם, צדק?

האם אני באמת זקוקה למסגרת ולא מסוגלת להתמודד בלעדיה? האם יש לי נטיה להרס עצמי? למחשבות שליליות שגורמות לשקיעה בחור השחור של עצמי?

ועוד דבר, הרבה פחות משמעותי

יש לי בעיה עם השיער שלי הוא מציק לי

לעולם אני לא מרוצה מהתספורת, מהאורך מהצבע,

אני שוקלת להוריד אותו (הכוונה לקצוץ לא קרחת), ללכת עם כובע,

(מי שמכיר אותי נא לא להתנפל קרוב לודאי שזה לא יצא אל הפועל הרי יש את דעתו של אבי בעניין)

אני לא יודעת פשוט בחודשים האחרונים מאז שאורך השיער כבר לא חשוב לשחיה

אני נעמדת כל כמה זמן מול המראה,

וגוזרת ממנו קצת פה וקצת שם מנסה להתפיס עם הרעמה המזורגגת הזו על הראש שלי

עכשיו אם מישהו שהגיב לי בפעם הקודמת, שהייתה לפני המון זמן קורא פה היום

אני מצטערת שלא הגבתי לאיש בחזרה לא הייתי פנויה לכך אולי אגיב בימים הקרובים

אחרי המון זמן שלא היה לי חבר, ואחרי הרבה שטויות

יש לי חבר

אנחנו ביחד מאתמול (ביום שהוא חזר מחול)

אני שמחה על כך, מאוד

אף על פי שאמא ואחותי מציקות לי

אני תקועה עם חיוך על הפרצוף בכל פעם שאני מתחילה לחלום

זה משעשע למדי

למרות זאת אף על פי שחשבתי שאני ארגיש שלמה עם עצמי וסוף כל סוף מאושרת

כל אותן מועקות מציקות לי יותר מתמיד

אני משתדלת להתעלם מכל מה שעושה לי רע אבל דוקא עכשיו אני שמה לב שמשהו מציק לי ואני לא יודעת מה

פינטו קטן, הו כמה התגעגעתי אליך!