לפעמים אני מתפכחת ומודה בפני עצמי שלעולם לא יהיה האחד שיאהב אותי באמת.

אני יכולה להיות תמימה ולחשוב שאי שם נמצא האחד, אבל הוא פשוט לא. כמעט שנה שלמה שאני מסתובבת לכאן ולכאן, בין התקווה לאמת, ואני רוצה להזכיר כאן לעצמי מה שאני מנסה לפעמים לשכוח- זה לא יקרה, אף אחד לא מחכה מעבר לפינה, וזה לא פשוט יגיע יום אחד.

אפשר להתנחם בזה ובהוא לרגעים אחדים, אשליות שאני בונה לעצמי, אבל זה לא באמת משנה את המציאות.

אז אני עוצמת עיניים, ממשיכה בחיים, בלי טעם ובלי מטרה, ולא מקשיבה לאלו שיגידו לי שזו לא האמת, שזה רק נדמה לי, ושאחכה עוד קצת.

לפעמים פשוט צריך להודות באמת ולחיות חיים של שקר.