כשהייתי קטנה היו לי מדבקות מלאכים מיניאטוריות כאלה, עם הילת נצנצים. המדבקות האלה תמיד הקסימו אותי באופן מוגזם.

בחיים לא הרשיתי לעצמי להשתמש בהן.

כל יום הייתי פותחת את שקית המדבקות ומסתכלת עליהם, על המלאכים הקטנים עם כנפיים מנצנצות.

כשהייתי בת 13 אחותי הקטנה נולדה. למדתי לוותר על המון בשבילה

וכשהייתה בת 3 בערך לקחה לי את שקית המדבקות והשתמשה במלאכים הקטנים, אלה שלא נגעתי בהם בחיי, וכל השנים של השמירה והאיפוק הלכו לפח.

לאורך כל חיי הייתי ילדה שמתאפקת, ששומרת, מגוננת.

כך הייתי והמשכתי להיות עד לפני שנה, כן היום זה בדיוק שנה מאותו היום שהחלטתי לשחרר.

לתת לך לקחת את המושכות ולוותר. לא לשמור יותר, לא לגונן, לא לחיות בלחץ הזה שאם אעיז לפעול יקרה משהו נורא.

ויתרתי על המון דברים בשנה האחרונה ולמדתי גם להפגע. פרשתי כנפיים ונפלתי המון, נחבלתי, מתתי וקמתי, חייתי מחדש

יש ימים שפשוט מבלבלים אותי, ימים כמו היום, שמבחינתי הוא יום של חשבון נפש ומחשבות. עצוב לי היום ונראה שאין הרבה תקוות בחיים האלו. ולמרות ששרדנו כל זה עדיין קרה

לפעמים העבר לא עוזב אותנו בשקט