נמאס לי להביט בעצמי ולראות את כל הפאקים האלה, כל מה שגורם לי לשנוא את עצמי מבפנים

אני מזהה כל טעות וטעות, כל דבר בעייתי ולי אין מה לעשות עם זה.

זה לא שאני משליכה על עצמי את הקושי שלי בלמצוא בן זוג, כבר לא.. אני פשוט כבר לא יודעת אם מתאים לי לחפש יותר.

אין בי רצון להתמודד עם רגשות אהבה או משהו שקרוב לזה, אני מתעוורת ומתפכחת בבת אחת כשכבר מאוחר מדי.

אני לא אוהבת לאהוב, זאת אומרת באותו הרגע זה מרגיש לי טוב, אבל כשאני כבר מתרגלת לזה אני שונאת את זה

זה לא נעים לי.

לא חושבת שאמצא מישהו שאצליח לתת בו אמון שיספק אותי, לא חושבת שאני עדיין מנסה.

אולי עדיף להשאר ככה, ברווח בין הכן ללא, לא להישקע במשהו שיגרום לי להפגע.

אז כן, החיים ככה אולי קצת פחות קונבנציונלים, קצת פחות ממה שמצפים ממני ומנשים בכלל, אבל אני רוצה לאהוב את עצמי בזכות עצמי ולא לחכות לפידבקים מבן זוג, לא להיות תלויה במעשים של מישהו אחר.

לא רוצה להרגיש שאני הצד שאוהב יותר, לא רוצה להרגיש נואשת.

לפעמים אין לי כוח יותר לקחת סיכונים, זהו.