כשמאבדים משהו, תחילה מתאבלים עליו. בדיוק כמו שאיבדתי את הכובע היפה שלי שההורים קנו לי מארצות הברית.

בהתחלה זה ממש נורא, הרי זה לא משהו שאפשר לקנות שוב

אחר כך עוד חושבים על זה, מנסים לחפש שוב ולמצוא, אבל זה כבר לא עוזר.

בשלב כלשהו מגיעה ההשלמה עם זה שאת כבר לא תמצאי את הכובע, זה אבוד. את צריכה לחיות עם זה.

לפעמים הכובע עוד חסר כשאת פותחת את מגירת הכובעים בחורף

ולפעמים הכובע הופך ללא יותר מזכרון רחוק, צבע, צורה, ולאט לאט נעלם מן הראש.

באירועים מיוחדים, כשממש קר, או כשיורד גשם ממש חזק,

את לפעמים נזכרת בו. זה כבר לא עצוב, זה רק קצת מוזר

ואת אומרת לעצמך שזה קורה לכולם, כבר אין על מה לבכות

ואת הכובע מצאתי.

הפסקתי להתעסק בכל הזבל שמסתובב ברחובות

גברים שאוהבים משחקים, שלא מעריכים כנות

שאוהבים להשלות, לתת הרגשה שיש כשאין שום דבר

הפסקתי להדחיק רגשות, לחסום את הלב ולפתוח אותו לאנשים הלא נכונים

להתפשר

הפסקתי לוותר לעצמי ולתרץ שאני פשוט ככה, כי אני לא

התחלתי לכבד את עצמי ולאהוב, ולפתוח את הלב רק למי שמעריך אותי קודם.

ואז מצאתי אותך

אתה גורם לי לשכוח מהכל, מהרע והטוב

כשאני איתך אני במקום אחר, הרבה יותר שלם ובטוח

כי אתה מעריך את הכנות, ולא משחק משחקים

ואתה מוכן לחכות לי ולתת לי יד לאורך הדרך

כבר לא מרגישה שאני מפספסת משהו שם בחוץ.

כשבאתי אליך לא ידעת,

עד כמה

אני בטוחה

במה שאני רוצה לעשות לגביך.

כשבאתי אליך לא ידעתי,

עד כמה

אני בטוחה

שאתה בכלל לא בשבילי, לא שלי.

כשבאתי אליך

לא תיארת

שזו תהיה הפעם האחרונה בה תראה אותי.