אני רוצה מנורת ניאון בחדר בצבעי ורוד וצהוב בוהקים

רוצה מלא ממתקים

רוצה למלא את חיי בזבל שאזרוק

לא רוצה חשבון לדפוק

לאף אחד

לא רוצה להתחייב למחשבות, להסכמים, איתך או עם אחרים

רוצה להתעסק בעצמי

רוצה להיות לבד ולבכות

ולחכות, ולחכות

למרר בבכי על מר גורלי

ולהתרגל ללבד הזה, בחושך בחדרי

להתנחם בטראש בטלויזיה, לבהות

ולחיות את חיי, פשוט לחיות

נמאס לי להביט בעצמי ולראות את כל הפאקים האלה, כל מה שגורם לי לשנוא את עצמי מבפנים

אני מזהה כל טעות וטעות, כל דבר בעייתי ולי אין מה לעשות עם זה.

זה לא שאני משליכה על עצמי את הקושי שלי בלמצוא בן זוג, כבר לא.. אני פשוט כבר לא יודעת אם מתאים לי לחפש יותר.

אין בי רצון להתמודד עם רגשות אהבה או משהו שקרוב לזה, אני מתעוורת ומתפכחת בבת אחת כשכבר מאוחר מדי.

אני לא אוהבת לאהוב, זאת אומרת באותו הרגע זה מרגיש לי טוב, אבל כשאני כבר מתרגלת לזה אני שונאת את זה

זה לא נעים לי.

לא חושבת שאמצא מישהו שאצליח לתת בו אמון שיספק אותי, לא חושבת שאני עדיין מנסה.

אולי עדיף להשאר ככה, ברווח בין הכן ללא, לא להישקע במשהו שיגרום לי להפגע.

אז כן, החיים ככה אולי קצת פחות קונבנציונלים, קצת פחות ממה שמצפים ממני ומנשים בכלל, אבל אני רוצה לאהוב את עצמי בזכות עצמי ולא לחכות לפידבקים מבן זוג, לא להיות תלויה במעשים של מישהו אחר.

לא רוצה להרגיש שאני הצד שאוהב יותר, לא רוצה להרגיש נואשת.

לפעמים אין לי כוח יותר לקחת סיכונים, זהו.

אני חושבת שאני אוהבת להכניס את עצמי לדברים מסובכים, כדי לא להשתעמם, הבעיה שזה ממש מסוכן ואני עלולה לפגוע בך.

איחרת את המועד כשהחלטת לנסות עכשיו, היית צריך לבוא כשהייתי נואשת, כשרציתי את זה בעצמי

עכשיו אחרי שנרגעתי, אני יודעת שיש לי הרבה אופציות, קשה לי לא להיות חזירה ולהסתפק במשהו שכבר היה לי בידיים

מפחדת שנישאב חזרה לשגרה הנוראית אם נחזור להיות, מפחדת מהכל

אין לי את האומץ להתחיל עם כל זה שוב, למרות שטבעי לי איתך

אני מתגעגעת אליך