כשאמרת שהיית יכול לוותר על הכל,

זה הפריע לי.

בעצם,

זה צבט לי.

לא כאב..

רק צבט.

לא אהבתי את ההרגשה הזו.

לא אהבתי את המילה הזו.

-לוותר-

עליי,

עלייך,

עלינו.

בגללם.

כי הם כביכול יודעים,

כי הם מאמינים בטובתי.

כן,כנראה שיש בזה משהו..

בכל זאת, הם ההורים שלי.

אבל גם לפה הם צריכים להתערב לי?

גם באהבה שלי?

ביחסים שלי איתך?

גם פה, אני צריכה לזכור בחלק האחורי של המוח

ליד שלל הזכרונות,הנוסחאות במת' ותאריכי היומולדת של כולם

את המחשבה הזו

המחשבה המציקה

שיכול להיות..

שבגללם

היית מוותר עלי.

והיחס הזה שאתה מפגין להורים

שלך או בכלליות

הוא מדהים בעייני.

ההערכה הזו,ההבנה הזו,הכבוד הזה.

אני מקנאה בך על זה.

על היכולת הזו להודות בזה שבלעדיהם

לא היינו כאן

על היכולת הזו להודות להם

על מי שהם, ומי שהם הפכו אותנו להיות.

וסליחה,

אבל אני לא חושבת שאני איפעם יוכל לראות את ההורים שלי

דרך העיניים האלו-שלך

כן הם

גידלו,טיפחו,אהבו ופינקו אותי

אבל הם גם

הרסו,סגרו ובידדו אותי

גרמו לי לחשוב יותר מידי

גרמו לי להתבודד יותר מידי

גרמו לי למיליון ואחד

ריבים,אי הבנות וצעקות.

ברוב הפעמים-שלא לצורך.

וכן

אני מודעת לזה

שהכל מתוך דאגה

ושאני לא יכולה לשפוט אותם

עד שאני אהיה אמא בעצמי

אבל הם הכאיבו לי..

אולי לא במודע

אבל כאב לי הרבה בגללם.

והלילה-

כאב לי שוב,

בגללם.

וטיפה בגללך

או יותר נכון בגלל המחשבה

שיכול להיות..

שהיית מוותר עליי

פשוט ככה

היית מוותר על מה שיש בינינו,

היית מוותר על האהבהשלנו

היית מוותר

עלינו

בגלל שהאמנתי שהם

 לא מוכנים לראות את הבת הקטנה שלהם

 יוצאת עם מישהו.

שהם

חושבים שכל הבנים אותו דבר,

ורק דבר אחד הם מחפשים אצל בחורה.

שהם

רגילים שהבת שלהם

נמצאת רק בסביבת בנות.

שאני

עדיין הילדה הקטנה

של אמא ואבא.

כי הם מודאגים יותר מידי..

כל הזמן.

ובגלל שהם,הם-

ההורים שלי.

ומהסיבה הזו..

שאני מכירה אותם

כמו שאני מכירה אותם

כואב לי

כי אני יודעת שבלי קשר אלייך

היה יכול להיות מצב שהם פשוט

היו דורשים ממני

לא לצאת עם אף אחד

כי הם

חושבים שאני קטנה מידי

עזבו את זה שאני אוטוטו בת 18

כי הם

לא רוצים/פוחדים/מודאגים

ואתה אמרת

שאם הם לא היו רוצים

אתה היית מוותר

כואב לי בראש

צובט לי בלב

ואני לא רוצה שתטעה

כי אני יודעת שזה הדבר האחרון

שרצית שיקרה,

כי אני יודעת שאם תדע שגרמת לי

אפילו לצביטה הכי קטנה- יכאב לך יותר

אבל לא

אני לא אתן לך לכאוב על

האמת שאמרת

על הכנות שגילת

ועל הכבוד הבלתי יאמן להורים שלי

בלי בכלל להכיר אותם.

ואני לא רוצה שתחשוב אפילו

איך לתקן את מה שאמרת

כי

אני מעריכה

את האמת שלך

אני מעריכה

את הכנות שלך

ואני מעריכה

אותך.

רק שכנראה שהלילה

אני לא אצליח לשכוח.

אני לא אצליח להפסיק לחשוב על זה

שיכול להיות..

שאני ואתה

לא היינו הופכים לאנחנו

רק כי אתה היית מוותר

כואב לי בראש

צובט לי קצת בלב

וכן,

אני יודעת שאתה חושב שאני חושבת

שהכל מתנהל בחיים כמו בסרט

אני יודעת שאנחנו לא רומיאו ויוליה

אך יקירי,

סלח לי שאני חושבת ככה אבל

אתה תמיד אומר שאני הנסיכה שלך..

ואתה?

אתה הגיבורשלי

אתה הנסיך שלי

ואני זאת שמתעקשת לחשוב

שאתה זה שיגן עליי

שאתה זה שילחם עליי

שאתה זה שתתמודד מול שדים ורחות למעני

אז איך זה ייתכן

שהיית מוותר על מלכות כ"כ יפה

בגלל האפשרות שההורים שלי לא ירצו? 

סליחה על האגדות שלי.

וכמובן ש

אני מודה לאל

שההורים שלי, למרות הכל-

לא גילו שום התנגדות

חוץ מכמה סימני קנאה מאבא (:

ואני מודה לאל

שלמרות שאפילו שהם לא מכירים אותך

אמא מחבבת אותך

אחותי חושבת שאתה חמוד

ואבא סתם מקנא בך על זה

שלקחת לו את הבת הקטנה.

והכי חשוב,

אני מודה לאל

עלינו.

כואב לי קצת בראש

צובט לי טיפטיפה בלב.

לילה טוב,

נסיך.

-מכה אפורה-

הנסיכה שלך.