אני זוכרת את עצמי בשנה האחרונה,

בתקופה שלפני שהכרתי אותך

תמיד ראיתי את כל הבנים בשכבה שמעשנים, איך לומר..

בעין מאוד לא יפה.

הם די הגעילו אותי ת'אמת.

כמובן שהבנים שנגררו מהנרגילות לסיגריות

היוו בשבילי עדות חיה לטיפשות של אנשים.

מידי פעם ניסיתי לגרום לכמה מהם להחכים,אך לשווא.

עזבתי את זה.

אףאחד מהם לא היה מספיק חשוב בשבילי,

לאף אחד לא דאגתי מספיק עד כדי שאני אחזור יותר מפעמיים על מה שכבר אמרתי.

שיהיה להם לבריאות.

הדבר היחיד שהם גרמו לי להבין

זה מה הבחור שלי לא יהיה.

למרות ש'מישהו' זה הדבר האחרון שחיפשתי בתקופה הזו

אמרתי לעצמי שלא חשוב מה..

כשהוא יבוא המישהו הזה. הוא לא יעשן.

כי הוא יהיה מספיק חכם כדי להבין

כי הוא יהיה מספיק בוגר בשביל לדעת מה התופעות

מה שתרצו..

פשוט ידעתי שלא.

לא סיגריות ולא נרגילה.

שניהם היו שווי ערך לטעמי.

חסרי טעם,חסרי פואנטה ומזיקים בעליל.

אני זוכרת את עצמי ממש תופסת מזה עקרון

מן 'יהרג ובל יעבור'

אני פשוט לא הייתי מוכנה

שמישהו שאמור להיות קרוב אלי כ"כ יתעסק בכל החרא הזה.

בשלב מסויים

הייתי ממש מקטלגת אנשים כ'מעשנים' ו'לא מעשנים'

זה כבר היווה לי מן סימן אופי של הבןאדם

לדעתי, העובדה שמישהו מעשן ממש מעידה עליו דברים מסויימים.

ולא,אני לא חותרת לזה שכל מי שמעשן רע לו בחיים והוא מחפש לשבור מוסכמות

אבל העובדה שאדם עושה משהו באופן קבוע או אפילו מידי פעם

כשהוא יודע שהוא בעצם פוגע בעצמו לטווח הארוך, ברמה האישית

וזה גם פוגע באנשים שאוהבים אותו,ברמה החברתית

זה מעיד עליו משהו.

לא חשוב מה שתגידו.

כשהכרתי אותך

נראית הטיפוס שהכי לא יתקרב לזה בחיים

נראית אחד שפשוט לא יעשה את זה.

באחת מהפעמים שישבנו כל החבר'ה

פתאום ראיתי אותך מבקש לעשן את הנרגילה שהיתה שם.

אני לא יודעת איך בידיוק לתאר את ההרגשה שחלפה בי באותה שניה..

מן מכה קטנה כזו בבטן,מבפנים.

לא יודעת למה..זה הפריע לי.

הרי באותה תקופה לא ידעתי שאני רוצה אותך.

נראית לי אחלה בחור,

אבל העובדה שעישנת באותו הערב פשוט הרסה לי הכל.

מאז,

המשכת והמשכת לעשן את הנרגילה שהיתה באה איתנו לכל מקום

וכל פעם מחדש זה צבט לי טיפה

וככל שעבר הזמן, ככל שהכרתי אותך יותר-מצאת חן בעייני יותר

אבל פשוט לא הצלחתי לשכוח את העובדה שאתה, הבחור שאני רוצה- מעשן.

כמעט מנעתי מעצמי להכנס לכל הסיפור הזה איתך רק בגלל זה

לא הייתי מפסיקה לחשוב על זה

הרי מה עם ה 'יהרג ובל יעבור' שלי?

מה עם העקרונות שלי?

ובכל זאת, לא מנעתי מעצמי להכיר אותך

להתקרב אלייך, להתאהב בך

כשזה תמיד היה שם..

המחשבה הזו ש" הבחור הזה מעשן. מה את עושה?"

שמעתי על כל הזוגות שהבחורה ממש אוסרת על הבחור שלה לעשן

למרות שהוא רוצה לעשות את זה

למרות שזה גורם לו להרגשה טובה

הן 'לא מסכימות'.

ותמיד אמרתי לעצמי..

מי שואל אותן?

הן בסה"כ החברות שלהם, מי הן שיאסרו עליהם דברים?

וכשאנחנו הפכנו להיות ממש 'אנחנו'

עדיין עישנת

נכון,אמרתי לך שזה מפריע לי

אבל אףפעם לא דרשתי ממך בתוקף להפסיק.

אמרתי לך שאני סומכת עלייך,

שאני מחזיקה ממך.

ואיך לא..יוצא לי לחשוב עלייך לא מעט

בין היתר, חשבתי על ההתנהגות שלך

ועל כמה אני ברת מזל שמצאתי מישהו סובלני ומתחשב כמוך

על כמה שאכפת לך ממני, על כמה שאתה דואג לי ומאמין בי.

וכן,אני נזכרת לא מעט בזה שאתה מעשן מידי פעם ת'נרגילה הזו עם החבר'ה.

אני לא ישקר,

אףפעם לא שיקרתי לך בקשר לזה

מהתחלה ידעת שזה מפריע לי

שאני לא אוהבת את זה.

וכן,אני יודעת שאתה מעשן סתם.

ואני יודעת שזה קורה לעיתים נורא רחוקות

אני מודעת לזה שהנרגילה לא מהווה את מרכז חייך

אבל אני גם יודעת

שזה כ"כ מפריע לי שאני לא יכולה לשלוט בזה.

"הבחור שלך מעשן,מה את עושה?"

אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את זה לפעמים.

"אין לך עמוד שדרה?"

אני לא מפסיקה לשאול את עצמי.

ואני לא רוצה לשנות אותך

ואני לא מחפשת שתשתנה למעני

אני לא אמא שלך ואני לא איזו מרצה ממשרד החינוך

אני בסה"כ נערה שאוהבת אותך

שדואגת לך

שלעומת כל הבנים מהשכבה, אתה חשוב לה

היא דואגת לך

היא יודעת שאתה פוגע בעצמך .

ולמרות שאתה אומר שזה סתם,

שזה 'רק' מים עם טבק

ושזה יוצא ממש קצת כי אתם מעשנים ביחד

זה מפריע לי.

כי גם אם אתה פוגע בעצמך אפילו טיפטיפה,

זה מדאיג אותי,

זה מכאיב לי.

תהרוג אותי..תחשוב שאני תמימה או סתם מכניסה את עצמי לסרטים

אבל אני פשוט לא מסוגלת לחיות עם המחשבה

שהבחור שאני אוהבת מעשן.

כן,אפילו אם זו 'רק' נרגילה.

אני לא מסוגלת.

ובכל הפעמים שאנחנו מדברים על זה

אני אומרת לך מחדש שזה בסדר..ותעשה מה שאתה רוצה

כי אתה כבר ילד גדול

כל פעם מחדש אני מתארת לך כמה אני סומכת עלייך

וכמה אני מחזיקה ממך מישהו עם ראש על הכתפיים

כי בכל זאת,אני לא סתם איתך.

אני יודעת שיש בך משהו שמבין שזה לא הכי בסדר לעשן

אבל אתה ממשיך לעשות את זה

ואני ממשיכה לומר לך שזה בסדר.

אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר

ואני לא יודעת איך לפתור את זה

הרי אני לא רוצה לשנות אותך

ואני לא חושבת שתשתנה למעני.

פשוט בבקשה תפסיק להזיק לעצמך,

אם לא בשבילי אז בשבילך.

אני דואגת לך.

הרי תכלס, אני בסה"כ בחורה שיש לה עקרון שאתה סותר,

עקרון שאמור לשמור עלייך.

אבל היי..

 אלו החיים שלך

אני בסה"כ מישהי שנוספה לתבנית של החיים שלך לא מזמן..

החברים שלך והנרגילה היו שם תמיד.

ואני לא אציב לך שום אולטימטומים של "זה או אני או הנרגילה."

כי זה טיפשי.

כי זה מטומטם.

וזה הכי לא ראילי בעולם.

קשה לי עם העקרון הזה,

כי עקרון אני לא יכולה לשנות.

ובכל זאת,

 יש לי אותך.

ולך יש את הנרגילה.

ואותי.

אז איך אני לעזאזל אמורה לפתור את זה? 

 או להתמודד עם זה?

-מכה אפורה-