המצב שלי לא כ"כ טוב
בעיקרון, אני לא כ"כ סובלת בטירונות
יש רגעים שטיפה קשה
אבל לא מבחינה פיזית..ממש לא
רק מהבחינה נפשית
יש רגעים שאני מרגישה די בודדה
יש רגעים שכ"כ הייתי רוצה שהוא יהיה איתי
או שחברות שלי יהיו איתי שם
אל תטעו..מצאתי כמה בחורות נחמדות
אני צוחקת איתן,מדברת איתן
אבל זה לא מרגיש לי נכון
זה מרגיש מאולץ, זה מרגיש צבוע
ואני שונאת את זה.
עזבו,
אל תנסו להבין.
אז למה בכל זאת לא טוב לי?
אחותי מאושפזת.
גיליתי את זה רק כשחזרתי,אבא אסף אותי
וישר כשהוא אמר לי את זה
אמרתי לו לנסוע לביה"ח
אתם לא רוצים לדעת כמה ביכיתי
כשראיתי אותה במצב הזה שם,
על המיטה.
כ"כ כאב לי עליה.
המתוקהשלי כמעט ולא מדברת
היא כועסת על כולם
אני חושבת שהיא בעצמה לא מאמינה שהיא הגיעה למצב הזה
ולמרות שהיא כמעט ולא התייחסה אליי
נשארתי שם איתה
הייתי חייבת להיות איתה, לא הצלחתי לצאת משם.
וכשראיתי את אמא, כאב לי יותר.
היה לה פרצוף כ"כ כאוב
לא היה לה שום ניצוץ בעיניים
לא היה פתאום שום זכר לאמא האופטימית שאני הכרתי.
ואני בכלל לא רוצה להזכר באיך שאבא היה נראה..
כולו מוטרד וחסר אונים.
קשה לי עם העובדה שאני צריכה לחזור לבסיס
ואני לא אהיה כאן השבוע
לעזור להורים להתמודד עם זה.
קשה לי עם העובדה שאני שם
והם פה- לבד.
אני כ"כ פוחדת לחזור לבסיס
הרי כ"כ הרבה יכול לקרות בשבוע הזה
תראו את השבוע שהיה לי.
"..יוצא שאת תמיד שותקת
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותם בחלומות של אחרים
שנים הם נפתחים ונשארים סגורים,
נאחזים ברוח
כל אסון רודף אחר
זה מעל, זה מדבר
חוזרים לפצע הפתוח.."
(חלומות של אחרים- עידן רייכל)

בדידות שכזו.
-מכה אפורה-