היום הראשון של הקיץ,

ואני יושבת בחדר כבר יומיים

מתמטיקה,שאלון 006,אנקורי.

דפדפת.

מתמטיקה,שאלון 007,אנקורי.

עט.

כמעט מיואשת

כמעט לא רוצה

כמעט מוותרת.

תרגיל אחר תרגיל

אחר

תרגיל.

נזכרת באותו יום..

ספטמבר 2005,כיתה י'.

נכנסתי לכיתה..

עם חיוך ענק

"אני הולכת לעשות 5 יח"ל במתמטיקה."

בטוחה בעצמי בצורה מטורפת

"שום דבר לא יעצור אותי."

תקראו לזה תמימות נעורים

תקראו לזה אמונה עצמית

תקראו לזה איך שתרצו-

אבל אני ידעתי!

ידעתי שאני רוצה לעשות 5 יח"ל,

 ויותר חשוב מזה- ידעתי שאני יכולה.

ומאז,

באופן שיטתי..מבחן אחר מבחן 

אותו חיוך ענק נעלם

הבטחון העצמי המטורף כבר לא שם..

והיום,במבט לאחור

כנראה שהייתי מחליטה אחרת.

רק כדי לחסוך מעצמי

את אינספור הלילות של הלמידה

את הנכשלים,

שעם הזמן כבר לא ריגשו אותי.

את הלחץ האיום,

את האבן הזו- שמאז אותו היום רק גדלה וגדלה

את האזכבות שלי מעצמי

את האכזבות של ההורים.

הייתי יכולה לחסוך מעצמי הכל

בהחלטה אחת פשוטה.

שונה.

רק חבל שכמו שאני מכירה את עצמי,

הייתי מתחרטת.

כמו שגם עכשיו

אני מתחרטת..

יומיים לפני הבגרות אני פתאום חושבת על לרדת.

תקראו לזה טיפשות

אני קוראת לזה

יאוש.

אך

בסופו של יום אני יודעת

שאני לא אוותר לעצמי

אני לא אוותר למורה שלא מאמינה בי

אני לא אוותר לאינסוף התרגילים

אני לא יכולה

לוותר על 3 שנים שהקדשתי מהחיים שלי

למקצוע שכ"כ אהבתי פעם

אני אגרד את כוחותיי האחרונים,

אני אצליח

רק כדי לסגור מעגל

ולזכור

יוני 2008, כיתה יב'.

יצאתי מהבגרות

עם חיוך ענק

"עשיתי 5 יח"ל במתמטיקה."

בהצלחה.

"ואם תיפול,

ואם תרגיש שלא תצליח

אל תכביד על עצמך

אתה תראה, אתה תגיע."

(אחרי הכל - נינט טייב.)

-מכה אפורה-