למה אני תמיד צריכה להתחשב ברצונות של כולם?
למה אני לא יכולה להחליט לפי מה שאני רוצה ולומר: "ומי שלא מרוצה,שיקפוץ" ?
למה אני גורמת לעצמי כ"כ הרבה כאבי ראש?
למה אני לא יכולה לתכנן פעם אחת איזו יציאה/מסיבה/או איך שלא תבחרו לקרוא לזה, באופן נורמלי?
נשבר לי מזה
נשבר לי כבר מההתחשבויות האלו.
נשבר לי מהתיכנונים האלו
פשוט נשבר.
למה?
כי אני מכירה את עצמי..
ובסוף.. אני לא אחגוג בכלל.
אני אגרור את ההחלטה הזו עד הרגע האחרון,
כי אני פשוט לא יודעת מה ואיך להחליט
ואז.. כבר יהיה מאוחר מידי.
אז כבר לא יהיה אפשר לשריין מקומות
או לומר לחברים לא לקבוע שוםדבר
או להקפיץ אותם פתאום מהקצה השני של העיר
אז.. כבר פשוט יהיה מאוחר.
זה מתחיל עוד מהימי הולדת שלי..
הרי אףפעם לא חגגתי יומולדת,
חוץ מהעובדה שאני לא מתה על ימי הולדת בכל מקרה
או יותר נכון מהרעיון של להיות 'עיקר' המסיבה באותו יום,
לא יצא לי לחגוג מהסיבה הפשוטה-
שאני לא יודעת איך לתכנן את זה.
אני לא יודעת איך לאסוף אנשים,איך להודיע,איך לשריין,איך לבחור מקום.
אף פעם לא ידעתי.
כל מי שמכיר אותי מספיק טוב,יודע את זה.
ואיכשהו, הם אףפעם לא הציעו לארגן כזה משהו בעצמם.
אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.
ועכשיו,כשאני חושבת על זה
אני יודעת בידיוק איפה הבעיה..
ההתחשבות הזו.
ההתחשבות המציקה הזו באנשים שאמורים לבוא.
אני הרי רוצה
שכולם ירצו לבוא למקום שאליו הם מוזמנים,
שהם יבואו מתוך רצון ולא כי 'צריך',
שיהיה להם כיף,שהם יהנו,
שלא ירגישו שבאו סתם.
וכן,אמרו לי כבר שאני רוצה יותר מידי.
אני יודעת.
אבל אל תדאגו,
אני משלמת על זה מחיר יקר.
שילמתי על זה בכל אחד מ18 ימי ההולדת שלי
ואני הולכת לשלם על זה גם במסיבת הגיוס שלי.
כי לא תהיה אחת כזאת.
אני יודעת.
אני מוליכה את המסיבה הזו במו ידי, אל התהום.
רק כי אני לא מסוגלת להודיע לאנשים האלו,לחברים שלי
"אני עושה את המסיבה בX, תבואו בשעה Y."
ולחשוב בלב
"ומי שלא רוצה לבוא,שיקפוץ."
אלא מה,ברוב טיפשותי אני שואלת כל אחד מהם מה הוא רוצה..
וכמובן שאין שום מצב בעולם שמשהו כמו 10 אנשים יסכימו על מקום אחד.
אין מצב פשוט.
אז אני פה באמצע,
נקרעת בין הרצון שלי לרצון שלו ולרצון שלה.
רוצה כ"כ לרצות את כולם
אבל יודעת שזה מן מצב כזה שהוא פשוט בלתי אפשרי.
תחשבו על זה..
הרי אני אףפעם לא יצליח ליצור את המצב המושלם הזה שאני וכל החברים שלי נהיה מרוצים,במקום אחד.
ובגלל שכבר אמרנו שאני לא מוכנה להתפשר על פחות ממושלם..
גם המסיבה הזו לא תצא לפועל.
זה פשוט לא יקרה.
אני לא אחגוג שוב.
ויצא לי לתהות..
למה אףאחד מאנשים שהכי קרובים אליי לא לוקח את המושכות לידיים שלו וקובע משהו?
אתם לא יודעים שאני לא מספיק החלטתית כדי לעשות את זה?
כן,זאת המסיבה שלי..אני צריכה להחליט,אני צריכה לקבוע
אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. ואמרתי את זה כבר לא פעם
אז למה לעזאזל אף אחד לא לוקח ממני את ההגה ויוזם משהו במקומי?
מצד שני,
זה מגעיל. כי אני נשמעת כמו מישהי שפשוט רוצה להוריד מאליה את הטרחה
או אם תרצו תקראו לזה,האחריות מתכנון המסיבה.
אבל תחשבו על זה..
אם היה בי קמצוץ של מושג של איך לעשות את זה..
לא הייתי מזיזה את עצמי לשם כך?
הרי בכל מקרה אני לא עושה עם עצמי כלום כרגע.
ולא יזיק לי איזה עיסוק..
אבל
אני פשוט ל-א יודעת.
מרגיש לי מן חוסר אונים מסריח שכזה.
אני חייבת ללמוד להתפשר.
ותכלס,בקצב הזה..
אני מקווה שלפחות לארגן לעצמי חתונה אני אצליח.
-מכה אפורה-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מכה אפורה
