למה אני תמיד צריכה להתחשב ברצונות של כולם?

למה אני לא יכולה להחליט לפי מה שאני רוצה ולומר: "ומי שלא מרוצה,שיקפוץ" ?

למה אני גורמת לעצמי כ"כ הרבה כאבי ראש?

למה אני לא יכולה לתכנן פעם אחת איזו יציאה/מסיבה/או איך שלא תבחרו לקרוא לזה, באופן נורמלי?

נשבר לי מזה

נשבר לי כבר מההתחשבויות האלו.

נשבר לי מהתיכנונים האלו

פשוט נשבר.

למה?

כי אני מכירה את עצמי..

ובסוף.. אני לא אחגוג בכלל.

אני אגרור את ההחלטה הזו עד הרגע האחרון,

כי אני פשוט לא יודעת מה ואיך להחליט

ואז.. כבר יהיה מאוחר מידי.

אז כבר לא יהיה אפשר לשריין מקומות

או לומר לחברים לא לקבוע שוםדבר

או להקפיץ אותם פתאום מהקצה השני של העיר

אז.. כבר פשוט יהיה מאוחר.

זה מתחיל עוד מהימי הולדת שלי..

הרי אףפעם לא חגגתי יומולדת,

חוץ מהעובדה שאני לא מתה על ימי הולדת בכל מקרה

או יותר נכון מהרעיון של להיות 'עיקר' המסיבה באותו יום,

לא יצא לי לחגוג מהסיבה הפשוטה-

שאני לא יודעת איך לתכנן את זה.

אני לא יודעת איך לאסוף אנשים,איך להודיע,איך לשריין,איך לבחור מקום.

אף פעם לא ידעתי.

כל מי שמכיר אותי מספיק טוב,יודע את זה.

ואיכשהו, הם אףפעם לא הציעו לארגן כזה משהו בעצמם.

אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.

ועכשיו,כשאני חושבת על זה

אני יודעת בידיוק איפה הבעיה..

ההתחשבות הזו.

ההתחשבות המציקה הזו באנשים שאמורים לבוא.

אני הרי רוצה

שכולם ירצו לבוא למקום שאליו הם מוזמנים,

שהם יבואו מתוך רצון ולא כי 'צריך',

שיהיה להם כיף,שהם יהנו,

שלא ירגישו שבאו סתם.

וכן,אמרו לי כבר שאני רוצה יותר מידי.

אני יודעת.

אבל אל תדאגו,

אני משלמת על זה מחיר יקר.

שילמתי על זה בכל אחד מ18 ימי ההולדת שלי

ואני הולכת לשלם על זה גם במסיבת הגיוס שלי.

כי לא תהיה אחת כזאת.

אני יודעת.

אני מוליכה את המסיבה הזו במו ידי, אל התהום.

רק כי אני לא מסוגלת להודיע לאנשים האלו,לחברים שלי

"אני עושה את המסיבה בX, תבואו בשעה Y."

ולחשוב בלב

"ומי שלא רוצה לבוא,שיקפוץ."

אלא מה,ברוב טיפשותי אני שואלת כל אחד מהם מה הוא רוצה..

וכמובן שאין שום מצב בעולם שמשהו כמו 10 אנשים יסכימו על מקום אחד.

אין מצב פשוט.

אז אני פה באמצע,

נקרעת בין הרצון שלי לרצון שלו ולרצון שלה.

רוצה כ"כ לרצות את כולם

אבל יודעת שזה מן מצב כזה שהוא פשוט בלתי אפשרי.

תחשבו על זה..

הרי אני אףפעם לא יצליח ליצור את המצב המושלם הזה שאני וכל החברים שלי נהיה מרוצים,במקום אחד.

ובגלל שכבר אמרנו שאני לא מוכנה להתפשר על פחות ממושלם..

גם המסיבה הזו לא תצא לפועל.

זה פשוט לא יקרה.

אני לא אחגוג שוב.

ויצא לי לתהות..

למה אףאחד מאנשים שהכי קרובים אליי לא לוקח את המושכות לידיים שלו וקובע משהו?

אתם לא יודעים שאני לא מספיק החלטתית כדי לעשות את זה?

כן,זאת המסיבה שלי..אני צריכה להחליט,אני צריכה לקבוע

אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. ואמרתי את זה כבר לא פעם

אז למה לעזאזל אף אחד לא לוקח ממני את ההגה ויוזם משהו במקומי?

מצד שני,

זה מגעיל. כי אני נשמעת כמו מישהי שפשוט רוצה להוריד מאליה את הטרחה

או אם תרצו תקראו לזה,האחריות מתכנון המסיבה.

אבל תחשבו על זה..

אם היה בי קמצוץ של מושג של איך לעשות את זה..

לא הייתי מזיזה את עצמי לשם כך?

הרי בכל מקרה אני לא עושה עם עצמי כלום כרגע.

ולא יזיק לי איזה עיסוק..

אבל

אני פשוט ל-א יודעת.

מרגיש לי מן חוסר אונים מסריח שכזה.

אני חייבת ללמוד להתפשר.

ותכלס,בקצב הזה..

אני מקווה שלפחות לארגן לעצמי חתונה אני אצליח.

-מכה אפורה-

הוא הרוג מעייפות. הוא בקושי ישן שם.

סוחטים אותם.

הוא נמצא כל היום בחיפוש מתמיד של כמה דקות שינה.

אני חייבת להבין את זה.

אני חייבת להבין אותו

אחרת אני סתם אכנס

לתוך הלילה הזה בהרגשה מגעילה

אתעורר מחר בבוקר בהרגשה לא נעימה

ויבלה מחר את כל היום במחשבות מיותרות.

וזה כי אני סתם ילדה קטנה שדורשת תשומת לב.

הוא התקשר,שאל מה קורה..מה נשמע

שמע אותי בחצי אוזן

הגיב לי בחצי פה

בזמן כל השיחה שלנו הוא דיבר עם חצי מהעולם שם.

חיכיתי לשיחה הזו כל היום.

כמו כל יום, כמו לכל השיחות..

תמיד אני מחייכת כשהוא מתקשר

ונשארת מחוייכת בלילה ואפילו לפעמים ליום שאחרי-עד השיחה הבאה.

אבל איכשהו בסוף השיחה הזו

הרגשתי משהו לא נעים.

כן,היה לי טוב לשמוע אותו

אבל גם עשה לי מוזר איך שהוא סיפר שהוא מתגעגע לכל החברים שלו

שהוא תיאר איך זה יהיה כשהוא יפגוש כל אחד מהם.

ואיך שבין כולם הוא שכח מישהי

מישהי שבד"כ הוא דווקא זוכר.

זה הרגיש מיותר..

 כאילו הוא התקשר "כי הוא חייב"

הרי בכל מקרה הוא עסוק בלדבר עם החבר'ה שם..

היה מיותר, כי במילא הוא לא הקשיב.

היה מוזר, כי בד"כ הוא כן.

ואיך שזה מוכיח את מה שתמיד אמרו על החיילים שחוזרים הביתה

והדבר היחיד שהוא רוצים לעשות זה לישון.

הם חושבים,רואים ונושמים רק את זה.

המחשבות האלו של;

מתי אני ישן?כמה אני ישן?איפה אני ישן?

ממש קורעים אותם.

איפ..אולי אפילו היה עדיף שהוא לא היה מתקשר היום.

בעצם,בטח הייתי מרגישה עכשיו יותר גרוע.

____________________________

אופ.

אני לא מאמינה.

אני באמת לא מאמינה שאני חושבת ככה.

אני מגעילה את עצמי.

במקום שתעריכי את זה

שהוא מתקשר מידי יום

 שהוא מספר לך מה איתו וכמה הוא עייף

 שהוא 'מבזבז' עלייך כמה דקות יקרות של שינה

את נתפסת לקטנות..

את מקנאה בחברים שלו?!?

!$%#$%^&!?!

מה נסגר איתך?

את סתם מרחמת על עצמך.

את סתם קטנונית.

את סתם קנאית.

את סתם ילדה של תשומת לב.

וכדאי שתתאפסי על עצמך

ומהר.

תתחשבי בו קצת

הוא לא ישן באופן נורמלי כמעט שבועיים.

מה עובר עלייך?

הוא בסה"כ עייף.

הוא בסה"כ לא מאופס.

הוא בסה"כ בןאדם.

תעריכי אותו.

תלכי לישון עם חיוך הלילה

כי יש שם מישהו שחושב עלייך

תתעוררי עם חיוך בבוקר

כי יש שם מישהו שמחכה לראות אותך

תעבירי את היום בכיף

כי יש שם מישהו שעומד להתקשר אלייך מאוחר בלילה.

תביני אותו.

"עם צליל מיתר שמתנגן אני חושב עלייך,

מרגיש כמה שזה עצוב להיות כאן בלעדייך

לו רק היית פה, הכל היה אחרת.."

(צליל מיתר- אייל גולן)

סלחו לי,הייתי חייבת לפרוק קצת מהמחשבות הלו.

אחרת הייתי מבלה את הלילה במחשבות מיותרות בעליל.

-מכה אפורה-