.שנה לבלוג.

הספקתי;

- לסיים את חוק לימודיי

- לגשת ל5 יח"ל במתמטיקה

- להיות נוכחת בנשףסיום של הבית-ספר

- להיות 'קורבן' של השביתה הגדולה

- לצאת לטיול השנתי האחרון

- להרגיש חוסר אונים אמיתי

- לכעוס נורא על הקב"ה

- לעבור מן משבר אמונה שכזה

- לפספס מלא שעות שינה

- להיות חלק מחבר'ה חדשים

- לצאת איתם לאחד הטיולים הכיפיים שהיו לי

- לשתות,בפעם הראשונה

- למרוח את השיעורי נהיגה שלי

- לאכזב את ההורים שלי,כמו תמיד

- ל 'התמרד' נגדם

- לחגוג 17

- לחוות רעידת אדמה

- לדחות מישהו בצורה מגעילה

- להיות קורבן לגנבה. .אייפוד.

- לכתוב מלא

- להתבגר, די הרבה

- להכיר מחדש אנשים ישנים

- לרצות מישהו,

לעשות משהו בעניין,

לקבל דחייה,

להמשיך לדבר,

להתאהב.

והנה השנה השניה

יוצאת לדרך,

שיהיה

בהצלחה.

-מכה אפורה-

פרח שלי,כמה שאת חסרה לי.

כמה שהתקופה הזו איתך חסרה לי.

מרגיש לי מוזר,

הרי כל הזמן דיברנו על זה ש

"אין סיבה בעולם שהקשר שלנו יתרופף"

"אנחנו נהיה בסדר"

תמיד השיחות היו מלוות בחיבוק חם,

בחיוך רחב.

האמנתי לך,

האמנתי לעצמי.

עכשיו?

אנחנו מדברות מידי פעם,

אנחנו מתראות מידי פעם.

אבל זה לא אותו דבר.

היחס הזה שאני מקבלת ממך,

פעם ידעת להעריך אותי..ידעת להעריך את החברות הזו.

כרגע,

את כאילו 'עושה טובה' שאנחנו מדברות.

מתעלמת,צועקת

לא מרגיש שאכפת לך כ"כ.

אני זוכרת..

כל דבר שקרה לי,

את היית הראשונה שעלתה לי לראש,

הראשונה שחשבתי לספר לה.

את הראשונה שהצלחת לרכוש

את האמון שלי מחדש,

בתקופה שהכי הייתי

אנטי אנשים,אנטי סביבה,אנטי אמון

את היית שם,הקשבת.

ואז זה קרה.

התחלתי להרגיש את החור הזה שנוצר בגדר,

עשיתי כל מה שאני יכולה

כדי לעצור את זה..

לא רציתי לאבד אותך בעד שום הון שבעולם.

דיברתי איתך,

כתבתי לך,

הקשבתי לך.

את הנהנת,

הראת הזדהות

הראת שאכפת לך,

לרגע האמנתי,

לרגע נזכרתי בפעם..

ואז חשבתי

"זהו,הכל יחזור לקדמותו..

אני יכולה להרגע."

ואז שוב,

החור גדל וגדל וכבר לא ניתן היה לסגור אותו.

ולא נראה שאכפת לך

הרי אני זו שצריכה לפנות אלייך שוב.

'להציק לך'.

ואז אני תוהה לעצמי

את לא שמה לב בכלל?

יכול להיות שזאת רק אני?

את כבר לא שם כמו פעם,

את כבר לא שם בכלל.

את מזלזלת.

לפעמים אפילו מצליחה להשפיל.

אני לא רוצה לחשוב על זה,אבל מנצלת? לא!

וכמה שאת חשובה לי..

אני לא אומרת כלום.

למרות שזה כן פוגע בי,

"מה את נפגעת? נו,באמת..אי אפשר לצחוק איתך."

איתי אי אפשר לצחוק?

הרי זאת את שעוברת את הגבול כל פעם מחדש.

את שואלת לדעותיי..שומעת.

ומבטלת אותם בזה אחר זה

לא מאמינה,

לא מספיק סומכת.

את שואלת אותה,או אותה,או אותה..

זה כבר לא חשוב

כל אחת אחרת,את מאמינה לה יותר.

אפילו אם היא אומרת לך את אותו דבר בידיוק,

פתאום את מסתכלת על זה מזווית אחרת.

פתאום את מאמצת את זה,

את מקבלת את זה.

אבל

היי! זו אני שאמרה לך את אותו דבר בידיוק לפני שנייה.

מה השתנה?

אני לא מבינה.

ותמיד אח"כ את אומרת שאת רוצה שנשמור 'עלינו'

את מעריכה אותי,

את מתגעגעת

אני חסרה לך גם.

את דורשת שנשמור על קשר.

את מחבקת..

ואז שוב,

נעלמת.

במודע?

אז בשלב מסויים,לא מזמן

הבנתי ש-די.

אני עשיתי מה שאני יכולה כדי להחזיק את הקשר הזה

אני עשיתי מה שאני יכולה כדי לסגור את הפרצה בגדר

אני עשיתי.

כואב לי כ"כ לחשוב שזה לא מפריע לך

כואב לי שאת מוצאת לי תחליף.

את חסרה לי.

הכי חסרה לי בעולם,מכולן.

אני מתגעגעת אלייך,

חושבת עלייך מידי פעם.

על מה שלומך או איך עבר עלייך היום.

את היית חלק בלתי נפרד מהחייםשלי

עכשיו את שם,בנפרד.

ולך זה כנראה לא מפריע.

ואני זוכרת את הטיול שתכננו..

אני ואת.

ברחבי העולם..

באיזה בטחון קבענו את זה.

באיזה בטחון תכננו

לפרטי פרטים.

מעניין אם בכלל נדבר עד אז

מעניין אם נדע אחת על השניה משהו.

ואם לא..

מי יודע,

אולי את תסתכלי על הקשר הזה

ותביני שאיבדת אותי לחינם.

וכמה חבל שלא ניגשת ודיברת איתי.

כמה חבל שנתת לנו להתרחק ככה סתם

כמה חבל שלא עשית כלום.

ואני אסתכל על זה ואבין שאיבדתי אותך לצערי,

אבל לפחות עשיתי כל מה שאני יכולה.

אני לא רוצה לאבד אותך.

אני צריכה אותך בחיים שלי.

-מכה אפורה-