אז הנה עבר לו עוד שבוע שת'אמת היה די עמוס..

זה התחיל במוצ"ש עם המסיבת גיוס של חברה שלי, שהתחילה די רע-

הנסיךשלי הגיע,דיבר איתי 20 שניות בידיוק ופשוט הלך משם- לחברים שלו..

וכן,אני יודעת שחברים שלו הכי חשובים לו בעולם

ואני יודעת שאין לי שום מצב להתחרות נגדם בתשומת לב שלו ואני גם לא אנסה לעולם

כי הם בערך החיים שלו, ואני מכבדת ומבינה את זה.

וכן, לא היה לו מה לעשות במסיבה הזו,והוא סתם היה מבזבז את הזמןשלו.

אז כביכול טוב שהוא הלך אליהם,

מצד שני זה גרם לי להרבה מחשבות מיותרות באותו ערב..

אבל אל דאגה, רק עד הרגע שבו שתיתי קצת ושכחתי מכל הסיפור.

במהלך השבוע היה כרגיל,

צבא-לישון-צבא-לישון-שופינג-צבא

ביום שלישי,הנסיךשלי יצא לאפטר, אז הייתי איתו קצת.

היה לי הכי כיף שאפשר. דיברנו,ראינו אחד השני,צחקנו.

עד שהוא כבר היה צריך לחזור לצבא וגם אני.

והנה,נראה היה שהשבוע כמעט נגמר לו..ומה כבר יכול להשתבש,

חיכיתי למוצ"ש כרגיל

וביום חמישי, היה לי את היום הכי גרוע בחודש האחרון-בצבא,

צעקו עליי, אני צעקתי על אחרים, עשיתי דברים לא אחראיים, נלחצתי מלא, טעיתי, נלחצתי שוב

ובכלליות.. פשוט חיכיתי שהיום הארור הזה יגמר כבר.

כ"כ רציתי לדבר עם הנסיך במהלך היום,לספר לו,לפרוק אצלו..אבל זה היה בלתיאפשרי,כרגיל.

אז כדי להרגע וכדי לא להשתגע עם עצמי, קבעתי עם חברה לאכול..

ישבנו,אכלנו ובעיקר סיפרתי לה על מה שעבר עליי

והנה, הוא הגיע. הוא אמר שהוא יצא לחמשוש בהפתעה אז הוא בא.

אין לכם מושג איך שמחתי לראות אותו באותו רגע.

הוא הגיע ברגע שהיה הכי מתאים, שכ"כ הייתי צריכה אותו, שזה מדהים.

אז זהו. יצאנו,סיפרתי לו הכל..הוא ניסה לעזור לי, בעיקר הקשיב.

והרגשתי יותר טוב.

הדבר היחיד שהרס הכל היה הסוף-

הטעות שלי היתה שנזכרתי בזה רק כשבאתי לחזור הביתה

הטעות שלי היתה שזה היה מאוחר מידי ושנינו לא היינו מאופסים בכלל

אבל בסה"כ רציתי לשתף אותו בזה שמשהו מציק לי בזמן האחרון..בנו..

הוא הסתכל, לא הבין, הנהן פה ושם ואמר לי בסדר.

הבנתי שיכול להיות שזה היה מיותר..וגם אם לא,זה לא היה הזמן..

אז פשוט הלכתי.

עד עכשיו מציקה לי העובדה שהוא לא ניסה לעשות כלום כדי להרגיע אותי.

הוא לא ניסה לומר כלום כדי לגרום לזה לעבור, הוא בכלל לא ניסה להבין מה מציק לי.

הוא פשוט הנהן.

באותו ערב, לקחתי את זה ממש קשה. הרגשתי שלא אכפת לו ממני-הרגשתי מוזר.

עכשיו אני מנסה להבין שכנראה העובדה שהוא היה נורא עייף ולא מאופס היתה הסיבה העיקרית.

אני רוצה לדבר איתו על זה. אני רוצה לדבר איתו בכלליות..

דברים מציקים לי- והוא צריך לדעת מזה..

כי אם לא הוא-אז מי כן?

במוצש הזה-עכשיו..

אני כנראה כבר לא יוכל, הוא עם חברים.

אז שבוע הבא.

אני אחזיק מעמד,לא?

15.3 עריכה:

בסוף ראיתי אותו אתמול:)

דיברתי איתו,סיפרתי לו.. וזהו, הכל מקסים שוב. ב"ה.

חוץ מהעובדה שיש איזה מישהי שמציקה לי בעין כשהם מדברים..

משהו במבטים שלהם- מפחיד אותי.

אבל כמו שאני מכירה את עצמי,זאת רק אני. וגם זה יצטרך לעבור לי.)

"את נותנת לי חום

גם בלילה וגם ביום

עד שאת שורפת

אבל זה לא ייתכן

תלמדי קצת לעצבן

כמה עוד אפשר

לא יכול להתרגל

לקבל ולקבל

ונכון שאת אוהבת

אז למה בלי לשאול

את נותנת לי הכל

תני לי לקחת לבד

תני לי לרוץ כמו עיוור אחריך

תני לי למות מקנאה בגללך

אני רוצה לחצות כמה גשרים

לאהבה שבליבך "

(למות מקנאה- אייל גולן)

-מכה אפורה-

אני מפחדת..

מפחדת לתת לו יותר מידי

ולהישאר בלי כלום

מפחדת שעכשיו טוב

ובקרוב מישהו יחליט פתאום לקום

מפחדת שהחלום הזה יתנפץ

ואשאר לבדי

מפחדת להיות איתו

ומפחדת להיות לבד עם עצמי

טוב לי יותר מידי,חוששת

חושבת יותר מידי,פוחדת

מפחדת לאהוב מידי

להקשר מידי

מפחדת שהוא לא.

מפחדת שאהיה רק עוד אחת בשבילו

או שאולי אני בעצם

מפחדת מהפחד עצמו?

כתבתי את הקטע הנ"ל לפני חודש בערך

בלי שום סימן למשהו שעתיד לקרות..

רק אני מול הפחדים שלי.

אתמול,אחרי השיחה שלנו והאי-הבנה (שכנראה) נבעה ממנה

השיר הזה קיבל פתאום משמעות אמיתית ואחרת לגמרי עבורי,

הוא תיאר במדוייק את מה שהרגשתי אחרי שניתקתי את השיחה איתו.

ממש במקרה מצאתי את השיר בתיק וקראתי אותו

שוב ושוב ושוב

לא האמנתי..

חשבתי לעצמי: הנה,זה קרה.

באותם רגעים,

השיר הזה קם לתחייה עבורי.

ואיתו כל הפחדים שניסיתי (ודי הצלחתי) לטמון.

לא הבנתי מה אני אמורה להבין מהשיחה הזו

לא הבנתי מה אני אמורה לעשות בעקבותיה

פשוט לא הבנתי כלום.

פחדתי כ"כ

בסופו של דבר, זאת היתה רק אי-הבנה

והשיר הזה יחזור אל המתים בימים הקרובים

רק חבל שמהפחדים שחזרו אליי

יקח לי הרבה יותר זמן להיפטר.

-מכה אפורה-