כי ככה זה תמיד..

טבע האדם - לחזור למקורות שלו.

ולא יעזור לאף אחד להתווכח

אין על דפדפת A4,

עט שחור Pilot C4

וראש מלא מחשבות

(חלקן מיותרות בעליל)

כדי

לכתוב.

אני אחזור גם לכאן,מבטיחה.

אני צריכה רק עוד קצת זמן

לעשות לי סדר בין הדפים,

לעשות לי סדר בראש.

בסופו של יום,

אני אצליח רק עם הדפדפת והפיילוט שלי

 כי רק איתם אני יכולה

לכתוב ולמחוק

לצייר ולקשקש

לשכתב ולהתחרט

עד שבסוף..אין מנוס

ואני מכריחה את עצמי להבין.

להבין ולהפנים

מה רציתי לומר?

רק עוד קצת..

ואני חוזרת

אני מפחדת..

מפחדת לתת לו יותר מידי

ולהישאר בלי כלום

מפחדת שעכשיו טוב

ובקרוב מישהו יחליט פתאום לקום

מפחדת שהחלום הזה יתנפץ

ואשאר לבדי

מפחדת להיות איתו

ומפחדת להיות לבד עם עצמי

טוב לי יותר מידי,חוששת

חושבת יותר מידי,פוחדת

מפחדת לאהוב מידי

להקשר מידי

מפחדת שהוא לא.

מפחדת שאהיה רק עוד אחת בשבילו

או שאולי אני בעצם

מפחדת מהפחד עצמו?

כתבתי את הקטע הנ"ל לפני חודש בערך

בלי שום סימן למשהו שעתיד לקרות..

רק אני מול הפחדים שלי.

אתמול,אחרי השיחה שלנו והאי-הבנה (שכנראה) נבעה ממנה

השיר הזה קיבל פתאום משמעות אמיתית ואחרת לגמרי עבורי,

הוא תיאר במדוייק את מה שהרגשתי אחרי שניתקתי את השיחה איתו.

ממש במקרה מצאתי את השיר בתיק וקראתי אותו

שוב ושוב ושוב

לא האמנתי..

חשבתי לעצמי: הנה,זה קרה.

באותם רגעים,

השיר הזה קם לתחייה עבורי.

ואיתו כל הפחדים שניסיתי (ודי הצלחתי) לטמון.

לא הבנתי מה אני אמורה להבין מהשיחה הזו

לא הבנתי מה אני אמורה לעשות בעקבותיה

פשוט לא הבנתי כלום.

פחדתי כ"כ

בסופו של דבר, זאת היתה רק אי-הבנה

והשיר הזה יחזור אל המתים בימים הקרובים

רק חבל שמהפחדים שחזרו אליי

יקח לי הרבה יותר זמן להיפטר.

-מכה אפורה-