החברים הישנים שלי כולם אותו דבר

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 עוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 העשירי ההוא שפעם השארתי מאחור

 החברים הישנים שלי בתוך הספר השחור

 ואת כולם אני אוהב

 עכשיו את כולם אני אזכור

 ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר

 על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר

 עד שהלילה יגמר,

שורות שורות של אנשים בחלומות שלי עוברים

 עד שהלילה יסתיים

אני אספיק עוד לדבר על כל נושא שבעולם

 אם אלוהים קיים או לא קיים

 אם יש סיבה לאכזבות

 חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה

 לחברים הישנים שלי יש טעם משונה

זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה

זה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל

לעולם של הגדולים הוא מנסה להתרגל

 זה שאהב לדעת עדיין הוא שואל

 וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל

 וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר

 מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר

חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

מתווכחים אם זה קרה או לא קרה

החברים הישנים שלי הם לא אותו דבר,

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 ועוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 האהבה הזאת שפעם השארתי מאחור

(החברים הישנים שלי- עברי לידר)

כבר הרבה זמן שהמחשבה הזו על החברים שלי לא מניחה לי..

העובדה הזו שמה שאני והחברים הטובים שלי היינו בקיץ האחרון, לא יחזור לעולם.

כולם, כדרכו של עולם.. המשיכו בחייהם

ההיא התגייסה, ההוא הלך לישיבה

זאת התחילה לעבוד, והשני סתם התפוגג לו באוויר

ולאט לאט אני מבינה שכל מה שעברנו בקיץ האחרון לא יחזור שוב,

הגוש הזה, שכולנו יצרנו כל ערב מחדש

הגוש הזה שהיה נפגש כל לילה, בעקביות

כל לילה, סתם ככה בלי סיבה

יושבים,אוכלים,מדברים,צוחקים ומתווכחים..

היינו יכולים לשבת סתם, שעות על גבי שעות

בגוש

כשלא היה לי מה לעשות, הייתי מתקשרת למישהו וקוראת לו לבוא לים..

הייתי מגיעה, ופתאום כולם היו שם.

נשארנו שם תמיד עד השקיעה ואפילו אחרי..

לא רצינו לעזוב אףפעם.

הסתובבנו ברחבי ת"א, הסתובננו בערים אחרות,

ישבנו עד הבוקר בגינות שוממות.

 היינו עובדים ביחד ומתפטרים לחוד

טיילנו ברחבי הארץ

התווכחנו,אהבנו ורבנו.

לכולנו היה ברור שזה לא ימשך לעד..

אבל אףפעם לא רציתי להאמין שהסוף שלנו יגיע כ"כ מהר.

פתאום אנשים עזבו, אנשים חזרו, אנשים השתנו..

והנה, זה קרה.

התפוגגנו.

נעלמנו.

הפכנו שוב ליחידות בודדות בעולם

מחפשות את הגוש הבא שבו נהיה.

כל אחד בפני עצמו,בעולמו.

נכון, אלו החיים שגרמו לנו להמשיך הלאה בלי להביט לאחור

אך אלו החיים האלו שגורמים לי עכשיו לרצות כ"כ לחזור

וכרגע, קיים רק גרעין קטן של כמה בודדים

גרעין קטן שמסרב להאמין

הוא משתדל בכל כוחו להאחז במה שנשאר,

גרעין שלא מניח לעבר, שלא נותן לזכרונות לברוח

 שלא נותן למה שכולנו היינו, לחדול.

אך החיים שוב ושוב רוצים לגרום לנו-הבודדים לשחרר

איך בכל פעם שמנסים לארגן משהו- זה לא מסתדר

לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אלו החיים שגורמים לנו לרצות לוותר ולהמשיך

כי כולם יודעים שמה שהיינו- לא יחזור בחיים.

ואני נמצאת באותו גרעין שכנראה ימשיך לנסות תמיד,

כי הזכרונות שאיתי כנראה לא יניחו בקרוב

ותמיד אהיה שייכת

לגרעין שמקווה לשווא שיום אחד הוא יפרח שוב

ויחזור להיות הפרח היפה שהיה.

ואיך שהייתי נותנת הכל כדי לחזור..

אני מפחדת..

מפחדת לתת לו יותר מידי

ולהישאר בלי כלום

מפחדת שעכשיו טוב

ובקרוב מישהו יחליט פתאום לקום

מפחדת שהחלום הזה יתנפץ

ואשאר לבדי

מפחדת להיות איתו

ומפחדת להיות לבד עם עצמי

טוב לי יותר מידי,חוששת

חושבת יותר מידי,פוחדת

מפחדת לאהוב מידי

להקשר מידי

מפחדת שהוא לא.

מפחדת שאהיה רק עוד אחת בשבילו

או שאולי אני בעצם

מפחדת מהפחד עצמו?

כתבתי את הקטע הנ"ל לפני חודש בערך

בלי שום סימן למשהו שעתיד לקרות..

רק אני מול הפחדים שלי.

אתמול,אחרי השיחה שלנו והאי-הבנה (שכנראה) נבעה ממנה

השיר הזה קיבל פתאום משמעות אמיתית ואחרת לגמרי עבורי,

הוא תיאר במדוייק את מה שהרגשתי אחרי שניתקתי את השיחה איתו.

ממש במקרה מצאתי את השיר בתיק וקראתי אותו

שוב ושוב ושוב

לא האמנתי..

חשבתי לעצמי: הנה,זה קרה.

באותם רגעים,

השיר הזה קם לתחייה עבורי.

ואיתו כל הפחדים שניסיתי (ודי הצלחתי) לטמון.

לא הבנתי מה אני אמורה להבין מהשיחה הזו

לא הבנתי מה אני אמורה לעשות בעקבותיה

פשוט לא הבנתי כלום.

פחדתי כ"כ

בסופו של דבר, זאת היתה רק אי-הבנה

והשיר הזה יחזור אל המתים בימים הקרובים

רק חבל שמהפחדים שחזרו אליי

יקח לי הרבה יותר זמן להיפטר.

-מכה אפורה-