אז נכון,המצב כרגע לא נמצא בשמיים

אבל הנה משהו שאולי יגרום לכולנו להתעודד

כי אחרי הכל, זו רק הטלוויזיה והתקשורת

שגורמת לאנשים לחשוב שסוף העולם מתקרב.

זכרו שרק לפני 64 שנה הובילו את היהודים למותם כמו צאן לטבח

לא ארץ, לא צבא

רק לפני 58 שנה, שבע מדינות ערביות הכריזו מלחמה על מדינת היהודים הקטנה, רק בת מספר שעות

. היינו אז 650.000 יהודים נגד שאר העולם הערבי

לא צה"ל, לא חייל אוויר נורא ואימתני

 רק חבורה של אנשים קשוחים שאין להם לאן ללכת

?זוכרים

לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים, לוב, ערב הסעודית

.כולם תקפו בעת ובעונה אחת

המדינה שהאו"ם "נתן לנו" הייתה מורכבת מ-65 אחוז מדבר

המדינה שלנו התחילה מכלום

רק לפני 39 שנה נלחמנו בשלושת הצבאות החזקים במזרח התיכון

והיכינו אותם בשישה ימים  

לחמנו כנגד קואליציות שונות של ארצות ערב בעלי צבאות מודרניים, נשק וטילים סובייטיים

 !וניצחנו

היום יש לנו

מדינה

 צבא

חייל אוויר חזק

כלכלת הייטק וייצוא של מיליונים

 אינטל – מיקרוסופט – אי.בי.אם

מפתחים את מוצריהם כאן

הרופאים שלנו זוכים בפרסים עולמיים לרפואה ולפיתוחים רפואיים

הפכנו את המדבר לפריחה ,אנו מוכרים תפוזים וירקות לעולם

 !ישראל שיגרה לחלל את הלווינים שלה! שלושה לווינים ביחד

:אנו יושבים בגאווה יחד עם

(ארצות הברית (250 מיליון תושבים

(רוסיה (200 מיליון תושבים

(סין (1.1 מיליארד תושבים

 (ועם אירופה: צרפת, אנגליה, גרמניה (350 מיליון תושבים

המדינות היחידות בעולם ששיגרו משהו לחלל

 ישראל, היום, נמצאת במשפחת המעצמות הגרעיניות

 יחד עם ארה"ב, רוסיה, סין, הודו, צרפת ואנגליה

(..למרות שאף אחד לא יודה בזה)

ולחשוב שרק לפני 64 שנה הובילו אותנו

בבושת פנים, בלי תקווה למותנו

 זחלנו מתוך האודים הבוערים של אירופה

 .ניצחנו את מלחמותינו כאן עם פחות מכלום בידינו

ובנינו לנו "אימפריה" מכלום

?מי זה לעזאזל נסראללה

?מי הוא שיגרום לנו לפחד

 ?שיגרום לנו להיות מבוהלים

אנו חוגגים את פסח מידי שנה

והבה לא נשכח על מה כל הסיפור

 !התגברנו על פרעה

ובין היתר גם

 התגברנו על היוונים

 התגברנו על הרומאים

 התגברנו על האינקוויזיציה הספרדית

התגברנו על הפוגרומים הרוסיים

 התגברנו על היטלר

התגברנו על הגרמנים

 התגברנו על השואה

 התגברנו על צבאותיהן של שבע מדינות

 התגברנו על סדאם

..חבר'ה, תרגעו

 אנו נתגבר גם על אויבינו הנוכחיים

..לא משנה איזה חלק של ההיסטוריה האנושית תנסו

,תחשבו על זה, בשבילנו, העם היהודי

אנחנו נמצאים במצב טוב מאי פעם

אז בואו נרים את ראשנו בגאווה ונזכור

 כל אומה או תרבות שניסתה לרמוס אותנו הושמדה 

 בעוד שאנו ממשיכים בדרכנו

?מצרים? מישהו יודע לאן נעלמה האימפריה המצרית

.?היוונים? אלכסנדר מוקדון

 ?הרומאים? האם מישהו היום מדבר לטינית

?הרייך השלישי? מישהו שמע חדשות ממנו לאחרונה ..ותסתכלו עלינו

 האומה מהתנ"ך

מהעבדות של מצרים, אנחנו עדיין כאן

מדברים את אותה שפה, ממש כאן, ממש עכשיו

 .וככל שאנחנו שומרים את הזהות שלנו אנחנו נצחיים

  העניינים כרגע בהחלט יכולים להיות יותר טובים אבל עדיין

אל תתייחסו לכל מה שאומרים בתקשורת

הם לא יספרו לך על האנשים שממשיכים לחיות שם, שיוצאים לבלות, שפוגשים חברים

?כן, המוראל שלנו נמוך כרגע. אז מה

אבל ה' איתנו. הוא תמיד היה, לכן אף אחד גם לא הצליח לנצח אותנו בעבר

וזו בידיוק הסיבה שבזכותה

.גם עכשיו, אנחנו ננצח בסוף

חשבו בגדול, ותראו את כל התמונה

.זה עשוי לעזור לכמה מאיתנו להשאיר את ראשנו מורמים

!תחי מדינת ישראל

(לקוח מתיבת האימייל שלי, עם כמה שינויים קלים) *

-מכה אפורה- 

אנה ביקרה אצלנו כבר פעם..

ביקור ממש קצרה

היא באה והלכה-

לא החזיקה מעמד אצלנו.

אני זוכרת..

כשעוד הייתי בתחילת התיכון,

ילדה שמנמנה שכזו.

ת'אמת,תמיד הייתי ידועה בתור אכלנית.

כן,בביתספר לא הייתי אוכלת כמעט בכלל

אבל רק בגלל שהיתה לי סיבה טובה לזה:

האוכל של סבתא

חיכיתי לאכול שלה,כל היום

ואז כשהייתי באה אליה,

אחרי יום ארוך ומעייף בביתספר

הייתי אוכלת אוכלת ואוכלת..

ארוחת צהריים

קינוח

ארוחת אחרהצהריים

קינוח

ארוחת ערב

קינוח

לא הייתי מפסיקה..

היה לי נורא טעים.

ידעתי שאני אוכלת יותר ממש שצריך,

מידי פעם השתדלתי לאכול נורמלי

אבל רוב הזמן הפרזתי באוכל..

בכל זאת,אין כמו האוכל של סבתאשלי.

אבל ב"ה,

אףפעם לא הייתי שמנה..ואני מודעת לזה.

תמיד היה את החוגים שלי,והספורט שכ"כ אהבתי

שיכסו על כמויות האוכל האלו.

לא הייתי מודאגת.

ואז היא באה לבקר אצלי..

היא היתה פה רק לשבוע,ב"ה

שבוע,

זה הכי הרבה שהיא החזיקה קרוב אליי.

שבוע שהשתדלתי

כמעט ולא לאכול

שבוע שהשתדלתי

לעשות מלאמלא ספורט..

יותר ממה שהייתי עושה גם בלי שהיא באה.

ואחרי שבוע,

הפסקתי.

לא החזקתי מעמד יותר בלי האוכל הטעים שאהבתי,

בלי הנישושים והעוגות.

ואנה הלכה..

עוד לפני שהספיקה להרוס משהו

עוד לפני שהספיקה לחדור לי ממש לראש

עוד לפני שהספיקה לשטוף לי את המוח.

ואני המשכתי לאכול כרגיל,

מידי פעם מפריזה במלמלא פרוסות של עוגת שוקולד

מידי פעם מנשנשת וופלים להנאתי

אבל היי!

היה לי טעים,אז למי אכפת כבר מכל השאר?

תמיד כשהייתי רואה את אנה אצל אנשים אחרים

לא הייתי מקנאה בהם שהיא אצלם

אףפעם ת'אמת גם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בה

היא לא מושכת כ"כ

היא לא יפה כ"כ

ות'אמת היא גם לא אינטליגנטית בכלל.

ופתאום,

אנה הראתה סימני התאוששות בבית שלי

רק שהפעם זאת היתה מישהי אחרת..

אחותי.

אחותי הקטנה.

אני לא ישקר..תמיד היא אהבה לאכול בריא.

תמיד היא אהבה לעשות ספורט,ללכת לחוגים

ממש כמו אחותה הגדולה.

(בקטע של הספורט,לא האוכל הבריא..כן?:] )

היא לא הפריזה באכילה כמוני

אבל גם היא היתה אוכלת את כל האוכל של סבתא

גם היא אהבה אותו מאוד.

עד

שהיא ואנה

הפכו להיות חברות.

בהתחלה שמתי לב שאנה מדברת איתה יותר מידי,

שהיא משפיעה עליה יותר מידי.

כל ההתעסקויות של אחותי במראה החיצוני שלה כשהיא רק בת 10

כל הרצון הזה לעשות ספורט,

'לפתח שרירים' היא היתה קוראת לזה.

ואז היא הפסיקה לאכול אצל הסבתות

לא לגמרי,

אבל בהחלט היא לא אכלה כמו פעם.

אמרתי לאמא,

אמרתי לה שתשים לב..

שמשהו לא בסדר.

איך שהיא כל הזמן מדברת על

כמה שהיא רוצה להיות רזה ויפה

שהיא רוצה להיות דוגמנית.

כן,היא היתה מלבשת נורא יפה..

ממש כמו נסיכה.

ואמאשלי כמובן אהבה את זה,

היא לא ייחסה כ"כ חשיבות לכל הדיבורים האלו של אחותי

היא אמרה שאלו דיבורי סרק.

אףאחד כמובן לא שם לב אליי או לדברים שאמרתי

"את,אל תתערבי"

"זאת את שאוכלת יותר מידי"

עזבתי את זה.

שיעשו מה שהם רוצים.

אנה לא עזבה את אחותי כ"כ מהר

הן הפכו להיות החברות הכי טובות.

הכי הכי טובות.

היא דרדרה אותה כמעט לתהום.

וכמובן

שרק אז ההורים שמו לב..

רק אז הם הבינו איזו טעות הם עשו.

רק אז הם הבינו שיכול להיות שמאוחר מידי.

ואז התחיל המסע המפרך שלנו

בניסיון לפרק את החברות המיותרת הזו.

 כי אנה,בתור חברה..משפיעה עליה לא טוב. בכלל.

אני נסיתי להישאר כמה שיותר מחוץ למערכת הזו

בעצם לא מתוך רצון,הם פשוט לא נתנו לי להתערב.

אחותי לא רצתה..והם הקשיבו לה.

זה התחיל בניסיון לדבר איתה

להסביר לה שאנה היא לא ילדה טובה

שהיא לא מהווה דוגמא טובה

שהדברים שהיא מלמדת את אחותי,הם שגויים.

ואחותי?

שמעה מאוזן אחת והוציאה מהשניה.

שמעה מהאוזן השניה והוציאה מהראשונה.

זה היה נורא

היא היתה מלוננת על כל דבר שנותנים לה לאכול,

מתלוננת על אופן ההכנה

מתלוננת על הכמויות.

היא נהייתה אובססביבית לאוכל שלה.

ולא רק היא,כולנו.

כל הזמן עסוקים באוכל שהיא צריכה לאכול.

נתנו לה תפריט מסודר,

היא התנגדה

לא אכלה.

נתנו לה תפריט אחר,

היא אמרה שהיא תאכל

אבל לא

היא שוב היתה מתלוננת..

בעיקר על הכמויות.

באותם רגעים,

אנה התחילה להשפיע על כולנו.

על ההוריםשלי,בעיקר.

אנה שיגעה אותם,

אנה הרסה אותם

אנה תסכלה אותם.

ואחותי המשיכה להיות חברה שלה

אחרי הכל.

אנה שטפה לה את המוח,

אמרה לה שאמא ואבא הם רעים

אמרה לה שהיא זאת שרוצה בטובתה ולא הם.

אחותי תמימה,

אחותי מאמינה.

ההוריםשלי לא ישנים ימים ולילות

כל ארוחה שלה זה מסע שיכנוע בפני עצמו.

כל דבר קטן שהיא מכניסה לפה

היא צריכה לקבל עליו קרדיט מפה עד להודעה חדשה.

לא פעם

ההורים שלי התחננו שתאכל

לא פעם

ההורים שלי צעקו

לא פעם..

ואם זה לא עליה אז אחד על השני

ואם לא אחד על השני אז עליי.

הבית שלי כבר נופל,

המשפחה שלי קורסת.

והכל פה נע סביב אנה.

אנה נמצאת בראש מייעני כולם כאן,

ואיך לא..היא לא לבד

אחותי איתה ביחד.

ושתיהן,

משגעות את כולם.

בקרים עם התחננויות לאכול

במקום "בוקר טוב"

לילות עם צעקות ובקשות לאכול

במקום "לילה טוב"

"למה גם היום לא אכלת?"

במקום "איך עבר היום"

כואב לי כ"כ על ההוריםשלי

אני לא מסוגלת לדמיין מה יקרה פה אם יקרה לאחותי משהו.

כואב לי עליהם

כואב לי על הסבל העצום שהם עוברים

על ההתייחסות המגעילה של אחותי

על המחשבות המזוויעות שלה שהם עושים לה בכוונה.

כואב לי על הצער והתסכול שההורים שלי צריכים להתמודד איתם כל יום.

אני יודעת,

אחותי תגרום להם לאט לאט להשתגע..

היא תגרום להם למשהו עוד לפני שלה יקרה משהו.

אנה הרסה את אחותי,

ואחותי תהרוס את הבית הזה.

ואני..

חיה בתוך מציאות יומיומית בלתי אפשרית

כל יום מחדש אני מנסה להבין את אחותי,

כל יום מחדש אני

מנסה להרגיע אותה מהבכי העצום שלה לפני כל ביס שהיא לוקחת מהאוכל

מנסה להרגיע את אמא כשהיא בוכה בחדר והיא חושבת שאףאחד לא שומע

מנסה להרגיע את אבא שחושב שלא רואים עליו שעוד שניה הוא מתפרק

מנסה להרגיע את סבתא שדואגת עד מוות לנכדה שלה

כל יום מחדש,

בין כל המחויבויות שלי כבת,נכדה וחברה

בין כל העיסוקים שלי לקראת הגיוס

בין כל הלימודים שלי

אני מנסה להרגיע את כולם.

אני משתדלת..

אני מבינה כמה אני צריכה להיות פה חזקה בשביל כולם.

קשה לי לראות את כולם במצב הזה.

כואב לי.

ואני משתדלת..

לא להישבר,לפחות לא לידם..

כולם פה צריכים אותי.

ואז בלילה,מאוחר נורא..

אחרי שאבא ואמא מפסיקים לצעוק עליה שתעזוב את אנה

אחרי שאני מנגבת לה את הדמעות כשהיא צורחת שהיא בסדר

אני הולכת לחדר שלי

מתיישבת בשקט על המיטה

ויושבת בדממה הזו

יושבת..מנסה לנצל את השעות המעטות האלו כדי להרגע,

לנצל את השקט הזה לפני היום המטורף שמצפה לי מחר.

שמצפה לכולנו.

מנסה לשאוב מספיק כוחות כדי לעבור גם את מחר.

אני שוכבת במיטה,

בשקט בשקט

כשדמעות עולות לי בעיניים..

ואני בוכה

אבל לא בגלוי,חס וחלילה

רק אל תוך הכר.

כדי שאףאחד לא ישמע

איך גם אני נשברת מכל המצב הזה לפעמים

כדי שאףאחד לא ידע

שגם אני מפחדת כ"כ מכל זה

כדי שאףאחד לא יראה

כי הרי הבטחתי להם שהכל יהיה בסדר.

בוכה..

עד שאני נרדמת.

וכל לילה מחדש אני מבינה

כמה אני חייבת להיות חזקה.

כי אסור לאנה להצליח לרמוס גם אותי..

מישהו חייב להישאר שפוי בכל המלחמה הזו.

ואם רק הייתי יכולה להאמין לעצמי

כשאני אומרת להם שהכל יהיה טוב

הייתי נרגעת.

אבל קשה לי..כי אני לא יודעת.

אבא שלי שבשמיים תעזור לי להיות בטוחה,

תעזור לכולנו לעבור את זה.

בבקשה.

אנחנו צריכים עזרה כדי לנצח את אנה במלחמה הזו.

אותה מלחמה שהתחילה

בגלל אותה אנה.

אותה אנה שנכנסה אלינו לחיים באכזרויות

אותה אנה שאחותי אירחה כ"כ יפה בחדר שלה.

אותה אנה ששוטפת לה את הראש.

אותה אנה שאחותי מחזיקה בתור חברה..

חברה יותר מידי טובה.

אותה אנה שלא נותנת לאחותי

להתעורר לחיים שהיו לה לפני שהכירה אותה

אותה אנה שלא נותנת

לכולנו להתעורר למציאות נורמלית.

אנה הורסת לאחותי את החיים.

אנה הרסה לי את ההורים.

אנה מפרקת לי את הבית.

אנה,לכי.

בבקשה ממך.

אנה,תלכי.

אני מתחננת.

הקב"ה,קח אותה מאיתנו.

היא הרסה והשמידה פה כבר כמעט הכל

חיים שלמים היא מחריבה

תגרום לה לעזוב אותנו.

בבקשה ממך.

אנה,תלכי!

-מכה אפורה-