החברים הישנים שלי כולם אותו דבר

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 עוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 העשירי ההוא שפעם השארתי מאחור

 החברים הישנים שלי בתוך הספר השחור

 ואת כולם אני אוהב

 עכשיו את כולם אני אזכור

 ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר

 על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר

 עד שהלילה יגמר,

שורות שורות של אנשים בחלומות שלי עוברים

 עד שהלילה יסתיים

אני אספיק עוד לדבר על כל נושא שבעולם

 אם אלוהים קיים או לא קיים

 אם יש סיבה לאכזבות

 חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה

 לחברים הישנים שלי יש טעם משונה

זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה

זה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל

לעולם של הגדולים הוא מנסה להתרגל

 זה שאהב לדעת עדיין הוא שואל

 וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל

 וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר

 מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר

חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

מתווכחים אם זה קרה או לא קרה

החברים הישנים שלי הם לא אותו דבר,

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 ועוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 האהבה הזאת שפעם השארתי מאחור

(החברים הישנים שלי- עברי לידר)

כבר הרבה זמן שהמחשבה הזו על החברים שלי לא מניחה לי..

העובדה הזו שמה שאני והחברים הטובים שלי היינו בקיץ האחרון, לא יחזור לעולם.

כולם, כדרכו של עולם.. המשיכו בחייהם

ההיא התגייסה, ההוא הלך לישיבה

זאת התחילה לעבוד, והשני סתם התפוגג לו באוויר

ולאט לאט אני מבינה שכל מה שעברנו בקיץ האחרון לא יחזור שוב,

הגוש הזה, שכולנו יצרנו כל ערב מחדש

הגוש הזה שהיה נפגש כל לילה, בעקביות

כל לילה, סתם ככה בלי סיבה

יושבים,אוכלים,מדברים,צוחקים ומתווכחים..

היינו יכולים לשבת סתם, שעות על גבי שעות

בגוש

כשלא היה לי מה לעשות, הייתי מתקשרת למישהו וקוראת לו לבוא לים..

הייתי מגיעה, ופתאום כולם היו שם.

נשארנו שם תמיד עד השקיעה ואפילו אחרי..

לא רצינו לעזוב אףפעם.

הסתובבנו ברחבי ת"א, הסתובננו בערים אחרות,

ישבנו עד הבוקר בגינות שוממות.

 היינו עובדים ביחד ומתפטרים לחוד

טיילנו ברחבי הארץ

התווכחנו,אהבנו ורבנו.

לכולנו היה ברור שזה לא ימשך לעד..

אבל אףפעם לא רציתי להאמין שהסוף שלנו יגיע כ"כ מהר.

פתאום אנשים עזבו, אנשים חזרו, אנשים השתנו..

והנה, זה קרה.

התפוגגנו.

נעלמנו.

הפכנו שוב ליחידות בודדות בעולם

מחפשות את הגוש הבא שבו נהיה.

כל אחד בפני עצמו,בעולמו.

נכון, אלו החיים שגרמו לנו להמשיך הלאה בלי להביט לאחור

אך אלו החיים האלו שגורמים לי עכשיו לרצות כ"כ לחזור

וכרגע, קיים רק גרעין קטן של כמה בודדים

גרעין קטן שמסרב להאמין

הוא משתדל בכל כוחו להאחז במה שנשאר,

גרעין שלא מניח לעבר, שלא נותן לזכרונות לברוח

 שלא נותן למה שכולנו היינו, לחדול.

אך החיים שוב ושוב רוצים לגרום לנו-הבודדים לשחרר

איך בכל פעם שמנסים לארגן משהו- זה לא מסתדר

לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אלו החיים שגורמים לנו לרצות לוותר ולהמשיך

כי כולם יודעים שמה שהיינו- לא יחזור בחיים.

ואני נמצאת באותו גרעין שכנראה ימשיך לנסות תמיד,

כי הזכרונות שאיתי כנראה לא יניחו בקרוב

ותמיד אהיה שייכת

לגרעין שמקווה לשווא שיום אחד הוא יפרח שוב

ויחזור להיות הפרח היפה שהיה.

ואיך שהייתי נותנת הכל כדי לחזור..

וואו,שנים..

אז ככה, מה היה לנו עד עכשיו?

אחותי יצאה מבית החולים בשעה טובה,

כרגע היא נמצאת במצב טוב

אמא מפנקת אותה בצורה פשוט היסטרית

וזה כבר מתחיל להיות מגעיל..

אבל העיקר שהיא יצאה מכלל סכנה.

במקרים מסויימים אמא נותנת לי להרגיש

כאילו אני צריכה להיות על סף מוות

כדי שמישהו ישים עליי

אבל אני מנסה לא להתייחס, אז שיהיה.

בצבא טוב לי ביינתים,

חוץ מהעובדה שטוחנים אותי לגמרי

אבל זה בסדר, לפחות ככה אני לא בבית

 ואני לא צריכה לראות איך ההורים שלי "מחנכים" את אחותי.

שיעשו מה שהם רוצים..גם ככה בסוף אני תמיד יוצאת אשמה והיא צודקת.

אה, כן.. ובין כל הדברים שעוברים עליי בצבא

אני לומדת שם שוב את אחד השיעורים החשובים בחיי

אסור לסמוך על אףאחד

הבנות שם כ"כ רכלניות ומגעילות שזה פשוט מחריד..

אבל מה שיותר נורא זה שלא שמים לב לזה בכלל

אצל כולן זה מסתתר מאחורי מסכות יפות ועדינות שכאלו,

פשוט צבועות.

המ..אני והוא?

אחלה לנו

חגננו כבר חצישנה בשבוע שעבר (27.02)

כן, היה לי איזה משבר קטן בדרך לשם (ההתחלה שלה כתובה בפוסט הקודם)

אבל בסדר..עברנו אותו. ב"ה.

מידי פעם אני נתקפת בגעגועים

מידי פעם קשה לי מידי עם העובדה שהוא כמעט ולא שם כשאני צריכה

מידי פעם עצוב לי שהתקופה הזו לא הולכת להגמר בקרוב

מידי פעם בודד לי,

מידי פעם מערער אותי שיוצא לי לדבר איתו כמו שצריך

 ר ק 3-4 שעות בשבוע,כשאני רואה אותו במוצ"ש

אבל בסופו של יום, אני מבינה כמה הוא חשוב לי

וכמה אני אוהבת אותו

אז אין לי ברירה אלא להתגבר על הקשיים האלו.

ומה עם הכתיבה שלי?

היא חסרה לי נורא..

יוצא שאני כותבת פה ושם

אבל כבר הרבה זמן שלא כתבתי כמו שצריך.

כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן

אני חייבת לחזור

חוץ מכל זה?

ההרגשה הכללית שלי היא שאני חיה משבת לשבת..

נמצאת בצבא,רבה עם ההורים

ומחכה למוצ"ש כדי להיות איתו.

נמצאת בצבא,רבה עם אחותי

ומחכה למוצ"ש כדי להתעודד איתו.

קשה לי.

בודד לי.

אני נמצאת במעין תקופה של הדחקת רגשות

מין הכחשה טוטאלית לגבי כל מה שאני מרגישה,

אם זה כלפי ההורים שלי והחינוך שלהם

כלפי אחותי

 או כלפי האנשים בצבא

ולפעמים.. אפילו יוצא לי להדחיק את מה שאני מרגישה כלפיו,

רק כדי לשמור על עצמי בפני ההשתלטות של הבדידות.

אבל היי, היום מוצ"ש

עוד כמה שעות..ואני אראה אותו..

עוד כמה שעות, ואני כבר ארגיש יותר טוב.

שיהיה שבוע מקסים

ורק חדשות טובות

פוחדת לפתח פתאום נכות רגשית.

"למה את אף פעם לא שמחה
אין לך מנוחה
תמיד רוצה הכל בבת אחת
למה את נבהלת מכל שטות, פוחדת מטעות
תמיד את מוכרחה, להיות בטוחה.

אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות
ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות
אני אדע לפחות, שעשיתי הכל בשבילך

סיפרת שמילדות את כבר דפוקה
רצית להיות מלכה
תמיד נשארת הבת של השכנה ממול
לקחו אותך תמיד די בקלות, חיכית להזדמנות
איבדת את הראש, סיפור נדוש.

עכשיו את יכולה להיות שמחה.
קחי לך מנוחה
אני איתך עובר את המסע
נסי לתת בי קצת יותר אמון
נמצא את הכיוון, הדרך ארוכה ואת מלכה.."

(משבר אמון-דני ליטני)

-מכה אפורה-