וואו,שנים..

אז ככה, מה היה לנו עד עכשיו?

אחותי יצאה מבית החולים בשעה טובה,

כרגע היא נמצאת במצב טוב

אמא מפנקת אותה בצורה פשוט היסטרית

וזה כבר מתחיל להיות מגעיל..

אבל העיקר שהיא יצאה מכלל סכנה.

במקרים מסויימים אמא נותנת לי להרגיש

כאילו אני צריכה להיות על סף מוות

כדי שמישהו ישים עליי

אבל אני מנסה לא להתייחס, אז שיהיה.

בצבא טוב לי ביינתים,

חוץ מהעובדה שטוחנים אותי לגמרי

אבל זה בסדר, לפחות ככה אני לא בבית

 ואני לא צריכה לראות איך ההורים שלי "מחנכים" את אחותי.

שיעשו מה שהם רוצים..גם ככה בסוף אני תמיד יוצאת אשמה והיא צודקת.

אה, כן.. ובין כל הדברים שעוברים עליי בצבא

אני לומדת שם שוב את אחד השיעורים החשובים בחיי

אסור לסמוך על אףאחד

הבנות שם כ"כ רכלניות ומגעילות שזה פשוט מחריד..

אבל מה שיותר נורא זה שלא שמים לב לזה בכלל

אצל כולן זה מסתתר מאחורי מסכות יפות ועדינות שכאלו,

פשוט צבועות.

המ..אני והוא?

אחלה לנו

חגננו כבר חצישנה בשבוע שעבר (27.02)

כן, היה לי איזה משבר קטן בדרך לשם (ההתחלה שלה כתובה בפוסט הקודם)

אבל בסדר..עברנו אותו. ב"ה.

מידי פעם אני נתקפת בגעגועים

מידי פעם קשה לי מידי עם העובדה שהוא כמעט ולא שם כשאני צריכה

מידי פעם עצוב לי שהתקופה הזו לא הולכת להגמר בקרוב

מידי פעם בודד לי,

מידי פעם מערער אותי שיוצא לי לדבר איתו כמו שצריך

 ר ק 3-4 שעות בשבוע,כשאני רואה אותו במוצ"ש

אבל בסופו של יום, אני מבינה כמה הוא חשוב לי

וכמה אני אוהבת אותו

אז אין לי ברירה אלא להתגבר על הקשיים האלו.

ומה עם הכתיבה שלי?

היא חסרה לי נורא..

יוצא שאני כותבת פה ושם

אבל כבר הרבה זמן שלא כתבתי כמו שצריך.

כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן

אני חייבת לחזור

חוץ מכל זה?

ההרגשה הכללית שלי היא שאני חיה משבת לשבת..

נמצאת בצבא,רבה עם ההורים

ומחכה למוצ"ש כדי להיות איתו.

נמצאת בצבא,רבה עם אחותי

ומחכה למוצ"ש כדי להתעודד איתו.

קשה לי.

בודד לי.

אני נמצאת במעין תקופה של הדחקת רגשות

מין הכחשה טוטאלית לגבי כל מה שאני מרגישה,

אם זה כלפי ההורים שלי והחינוך שלהם

כלפי אחותי

 או כלפי האנשים בצבא

ולפעמים.. אפילו יוצא לי להדחיק את מה שאני מרגישה כלפיו,

רק כדי לשמור על עצמי בפני ההשתלטות של הבדידות.

אבל היי, היום מוצ"ש

עוד כמה שעות..ואני אראה אותו..

עוד כמה שעות, ואני כבר ארגיש יותר טוב.

שיהיה שבוע מקסים

ורק חדשות טובות

פוחדת לפתח פתאום נכות רגשית.

"למה את אף פעם לא שמחה
אין לך מנוחה
תמיד רוצה הכל בבת אחת
למה את נבהלת מכל שטות, פוחדת מטעות
תמיד את מוכרחה, להיות בטוחה.

אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות
ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות
אני אדע לפחות, שעשיתי הכל בשבילך

סיפרת שמילדות את כבר דפוקה
רצית להיות מלכה
תמיד נשארת הבת של השכנה ממול
לקחו אותך תמיד די בקלות, חיכית להזדמנות
איבדת את הראש, סיפור נדוש.

עכשיו את יכולה להיות שמחה.
קחי לך מנוחה
אני איתך עובר את המסע
נסי לתת בי קצת יותר אמון
נמצא את הכיוון, הדרך ארוכה ואת מלכה.."

(משבר אמון-דני ליטני)

-מכה אפורה-

המצב שלי לא כ"כ טוב

בעיקרון, אני לא כ"כ סובלת בטירונות

יש רגעים שטיפה קשה

אבל לא מבחינה פיזית..ממש לא

רק מהבחינה נפשית

יש רגעים שאני מרגישה די בודדה

יש רגעים שכ"כ הייתי רוצה שהוא יהיה איתי

או שחברות שלי יהיו איתי שם

אל תטעו..מצאתי כמה בחורות נחמדות

אני צוחקת איתן,מדברת איתן

אבל זה לא מרגיש לי נכון

זה מרגיש מאולץ, זה מרגיש צבוע

ואני שונאת את זה.

עזבו,

אל תנסו להבין.

אז למה בכל זאת לא טוב לי?

אחותי מאושפזת.

גיליתי את זה רק כשחזרתי,אבא אסף אותי

וישר כשהוא אמר לי את זה

אמרתי לו לנסוע לביה"ח

אתם לא רוצים לדעת כמה ביכיתי

כשראיתי אותה במצב הזה שם,

על המיטה.

כ"כ כאב לי עליה.

המתוקהשלי כמעט ולא מדברת

היא כועסת על כולם

אני חושבת שהיא בעצמה לא מאמינה שהיא הגיעה למצב הזה

ולמרות שהיא כמעט ולא התייחסה אליי

נשארתי שם איתה

הייתי חייבת להיות איתה, לא הצלחתי לצאת משם.

וכשראיתי את אמא, כאב לי יותר.

היה לה פרצוף כ"כ כאוב

לא היה לה שום ניצוץ בעיניים

לא היה פתאום שום זכר לאמא האופטימית שאני הכרתי.

ואני בכלל לא רוצה להזכר באיך שאבא היה נראה..

כולו מוטרד וחסר אונים.

קשה לי עם העובדה שאני צריכה לחזור לבסיס

ואני לא אהיה כאן השבוע

לעזור להורים להתמודד עם זה.

קשה לי עם העובדה שאני שם

והם פה- לבד.

אני כ"כ פוחדת לחזור לבסיס

הרי כ"כ הרבה יכול לקרות בשבוע הזה

תראו את השבוע שהיה לי.

"..יוצא שאת תמיד שותקת

אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל

כל המילים שנעלמו

תמצאי אותם בחלומות של אחרים

שנים הם נפתחים ונשארים סגורים,

נאחזים ברוח

כל אסון רודף אחר

זה מעל, זה מדבר

 חוזרים לפצע הפתוח.."

(חלומות של אחרים- עידן רייכל)

בדידות שכזו.

-מכה אפורה-