החברים הישנים שלי כולם אותו דבר

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 עוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 העשירי ההוא שפעם השארתי מאחור

 החברים הישנים שלי בתוך הספר השחור

 ואת כולם אני אוהב

 עכשיו את כולם אני אזכור

 ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר

 על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר

 עד שהלילה יגמר,

שורות שורות של אנשים בחלומות שלי עוברים

 עד שהלילה יסתיים

אני אספיק עוד לדבר על כל נושא שבעולם

 אם אלוהים קיים או לא קיים

 אם יש סיבה לאכזבות

 חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה

 לחברים הישנים שלי יש טעם משונה

זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה

זה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל

לעולם של הגדולים הוא מנסה להתרגל

 זה שאהב לדעת עדיין הוא שואל

 וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל

 וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר

 מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר

חיים שלמים בשקיות מפלסטיק

מתווכחים אם זה קרה או לא קרה

החברים הישנים שלי הם לא אותו דבר,

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר

 ועוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור

 האהבה הזאת שפעם השארתי מאחור

(החברים הישנים שלי- עברי לידר)

כבר הרבה זמן שהמחשבה הזו על החברים שלי לא מניחה לי..

העובדה הזו שמה שאני והחברים הטובים שלי היינו בקיץ האחרון, לא יחזור לעולם.

כולם, כדרכו של עולם.. המשיכו בחייהם

ההיא התגייסה, ההוא הלך לישיבה

זאת התחילה לעבוד, והשני סתם התפוגג לו באוויר

ולאט לאט אני מבינה שכל מה שעברנו בקיץ האחרון לא יחזור שוב,

הגוש הזה, שכולנו יצרנו כל ערב מחדש

הגוש הזה שהיה נפגש כל לילה, בעקביות

כל לילה, סתם ככה בלי סיבה

יושבים,אוכלים,מדברים,צוחקים ומתווכחים..

היינו יכולים לשבת סתם, שעות על גבי שעות

בגוש

כשלא היה לי מה לעשות, הייתי מתקשרת למישהו וקוראת לו לבוא לים..

הייתי מגיעה, ופתאום כולם היו שם.

נשארנו שם תמיד עד השקיעה ואפילו אחרי..

לא רצינו לעזוב אףפעם.

הסתובבנו ברחבי ת"א, הסתובננו בערים אחרות,

ישבנו עד הבוקר בגינות שוממות.

 היינו עובדים ביחד ומתפטרים לחוד

טיילנו ברחבי הארץ

התווכחנו,אהבנו ורבנו.

לכולנו היה ברור שזה לא ימשך לעד..

אבל אףפעם לא רציתי להאמין שהסוף שלנו יגיע כ"כ מהר.

פתאום אנשים עזבו, אנשים חזרו, אנשים השתנו..

והנה, זה קרה.

התפוגגנו.

נעלמנו.

הפכנו שוב ליחידות בודדות בעולם

מחפשות את הגוש הבא שבו נהיה.

כל אחד בפני עצמו,בעולמו.

נכון, אלו החיים שגרמו לנו להמשיך הלאה בלי להביט לאחור

אך אלו החיים האלו שגורמים לי עכשיו לרצות כ"כ לחזור

וכרגע, קיים רק גרעין קטן של כמה בודדים

גרעין קטן שמסרב להאמין

הוא משתדל בכל כוחו להאחז במה שנשאר,

גרעין שלא מניח לעבר, שלא נותן לזכרונות לברוח

 שלא נותן למה שכולנו היינו, לחדול.

אך החיים שוב ושוב רוצים לגרום לנו-הבודדים לשחרר

איך בכל פעם שמנסים לארגן משהו- זה לא מסתדר

לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אלו החיים שגורמים לנו לרצות לוותר ולהמשיך

כי כולם יודעים שמה שהיינו- לא יחזור בחיים.

ואני נמצאת באותו גרעין שכנראה ימשיך לנסות תמיד,

כי הזכרונות שאיתי כנראה לא יניחו בקרוב

ותמיד אהיה שייכת

לגרעין שמקווה לשווא שיום אחד הוא יפרח שוב

ויחזור להיות הפרח היפה שהיה.

ואיך שהייתי נותנת הכל כדי לחזור..

למה אני תמיד צריכה להתחשב ברצונות של כולם?

למה אני לא יכולה להחליט לפי מה שאני רוצה ולומר: "ומי שלא מרוצה,שיקפוץ" ?

למה אני גורמת לעצמי כ"כ הרבה כאבי ראש?

למה אני לא יכולה לתכנן פעם אחת איזו יציאה/מסיבה/או איך שלא תבחרו לקרוא לזה, באופן נורמלי?

נשבר לי מזה

נשבר לי כבר מההתחשבויות האלו.

נשבר לי מהתיכנונים האלו

פשוט נשבר.

למה?

כי אני מכירה את עצמי..

ובסוף.. אני לא אחגוג בכלל.

אני אגרור את ההחלטה הזו עד הרגע האחרון,

כי אני פשוט לא יודעת מה ואיך להחליט

ואז.. כבר יהיה מאוחר מידי.

אז כבר לא יהיה אפשר לשריין מקומות

או לומר לחברים לא לקבוע שוםדבר

או להקפיץ אותם פתאום מהקצה השני של העיר

אז.. כבר פשוט יהיה מאוחר.

זה מתחיל עוד מהימי הולדת שלי..

הרי אףפעם לא חגגתי יומולדת,

חוץ מהעובדה שאני לא מתה על ימי הולדת בכל מקרה

או יותר נכון מהרעיון של להיות 'עיקר' המסיבה באותו יום,

לא יצא לי לחגוג מהסיבה הפשוטה-

שאני לא יודעת איך לתכנן את זה.

אני לא יודעת איך לאסוף אנשים,איך להודיע,איך לשריין,איך לבחור מקום.

אף פעם לא ידעתי.

כל מי שמכיר אותי מספיק טוב,יודע את זה.

ואיכשהו, הם אףפעם לא הציעו לארגן כזה משהו בעצמם.

אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.

ועכשיו,כשאני חושבת על זה

אני יודעת בידיוק איפה הבעיה..

ההתחשבות הזו.

ההתחשבות המציקה הזו באנשים שאמורים לבוא.

אני הרי רוצה

שכולם ירצו לבוא למקום שאליו הם מוזמנים,

שהם יבואו מתוך רצון ולא כי 'צריך',

שיהיה להם כיף,שהם יהנו,

שלא ירגישו שבאו סתם.

וכן,אמרו לי כבר שאני רוצה יותר מידי.

אני יודעת.

אבל אל תדאגו,

אני משלמת על זה מחיר יקר.

שילמתי על זה בכל אחד מ18 ימי ההולדת שלי

ואני הולכת לשלם על זה גם במסיבת הגיוס שלי.

כי לא תהיה אחת כזאת.

אני יודעת.

אני מוליכה את המסיבה הזו במו ידי, אל התהום.

רק כי אני לא מסוגלת להודיע לאנשים האלו,לחברים שלי

"אני עושה את המסיבה בX, תבואו בשעה Y."

ולחשוב בלב

"ומי שלא רוצה לבוא,שיקפוץ."

אלא מה,ברוב טיפשותי אני שואלת כל אחד מהם מה הוא רוצה..

וכמובן שאין שום מצב בעולם שמשהו כמו 10 אנשים יסכימו על מקום אחד.

אין מצב פשוט.

אז אני פה באמצע,

נקרעת בין הרצון שלי לרצון שלו ולרצון שלה.

רוצה כ"כ לרצות את כולם

אבל יודעת שזה מן מצב כזה שהוא פשוט בלתי אפשרי.

תחשבו על זה..

הרי אני אףפעם לא יצליח ליצור את המצב המושלם הזה שאני וכל החברים שלי נהיה מרוצים,במקום אחד.

ובגלל שכבר אמרנו שאני לא מוכנה להתפשר על פחות ממושלם..

גם המסיבה הזו לא תצא לפועל.

זה פשוט לא יקרה.

אני לא אחגוג שוב.

ויצא לי לתהות..

למה אףאחד מאנשים שהכי קרובים אליי לא לוקח את המושכות לידיים שלו וקובע משהו?

אתם לא יודעים שאני לא מספיק החלטתית כדי לעשות את זה?

כן,זאת המסיבה שלי..אני צריכה להחליט,אני צריכה לקבוע

אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. ואמרתי את זה כבר לא פעם

אז למה לעזאזל אף אחד לא לוקח ממני את ההגה ויוזם משהו במקומי?

מצד שני,

זה מגעיל. כי אני נשמעת כמו מישהי שפשוט רוצה להוריד מאליה את הטרחה

או אם תרצו תקראו לזה,האחריות מתכנון המסיבה.

אבל תחשבו על זה..

אם היה בי קמצוץ של מושג של איך לעשות את זה..

לא הייתי מזיזה את עצמי לשם כך?

הרי בכל מקרה אני לא עושה עם עצמי כלום כרגע.

ולא יזיק לי איזה עיסוק..

אבל

אני פשוט ל-א יודעת.

מרגיש לי מן חוסר אונים מסריח שכזה.

אני חייבת ללמוד להתפשר.

ותכלס,בקצב הזה..

אני מקווה שלפחות לארגן לעצמי חתונה אני אצליח.

-מכה אפורה-