נעלם לי.

לשבועיים וחצי.

עכשיו הוא רצה "לעשות שיחה."

הוא חייך.

חיוך כ"כ ביישן..

במשך כל השיחה.

לא ידע מאיפה להתחיל..גמגם.

הוא לא רצה שנגיע למצב הזה,

הוא בכלל לא מבין איך הגענו..

כשהיתה לו מישהי זה היה נטל בשבילו,

הוא לומד מטעויות..

הם התרחקו ולא דיברו והוא לא רוצה שזה יקרה גם הפעם

הוא לא רצה לפגוע

הוא בןאדם שקט

הוא לא יודע איך לומר לא

וזה בידיוק מה שקרה לו פעם

הוא מבין למה כעסתי עליו

הוא בד"כ מתחמק..

הוא רצה להמשיך ולהתחמק גם מהשיחה הזו

הוא ראה את המבט שלי-

"נו,עוד פעם הוא.."

כאב לו על זה

פעם ראשונה שהוא כ"כ ישיר

כולם מנפחים את זה סתם..והוא לא מבין

אבל

זה לא מתאים לו עכשיו

כל הסיפור הזה

בלי קשר אליי..

הוא פשוט לא רוצה

והוא אומר את האמת.

אם נלך לאנשהו..זה לא יהיה פייר..כי אני אפתח ציפיות.

הוא לא התכוון שזה יגיע לזה..

כיף לו לדבר איתי

הוא מרגיש מאנייק

הוא חושב שאין לו לב

הוא לא רוצה לפגוע בי בכלל,הוא ממש מצטער

הוא מרגיש שיותר כואב לו ממני.

מידי פעם חיוך..

מידי פעם אנחה..

ראיתי שכאב לו

אפילו מאוד..

אמרתי שאני נהנת איתו,

וחשבתי שסתם יהיה כיף.

חוץ מזה הזהרתי אותו שלא כדי שגם הוא יפתח ציפיות.

כן,בטח. על מי אני עובדת?

הם ישבו שם,

דיברו בקול על מה שקורה..

"היא תפגע."

 "הוא לא ירצה.."

הוא התבייש

לא ידע איפה לקבור את עצמו

הרגעתי אותו שזה בסדר

לא קורה כלום..שלא ידאג.

אני לא פגועה ממנו כ"כ

הייתי קצת,עבר לי.

אמרתי שאין לו מה לדאוג

ושאני גאה בו שהוא הלבין את הדברים.

ואז ישבנו שם

והתחלנו לדבר,

לדבר ולדבר

ישבנו שם

עוד איזה 3 שעות

ודיברנו על כל הנושאים שבעולם.

דיברנו,צחקנו

צחקנו ודיברנו

נהנתי

וכשאני חושבת על זה,

מרגיש לי מוזר.

כי זאת לא היתה באמת אני

זאת לא הייתי אני כששאלתי אותו על היציאה הזו

זאת לא הייתי אני כשהיה לי לחוץ כ"כ לדעת מה איתו

זאת לא הייתי אני כשפעלתי כ"כ מהר

בלי להכיר אותו מספיק,

בלי לדעת מספיק.

זאת לא הייתי אני

ועכשיו,

אני מפסיקה.

חד משמעית.

האמת, הפסקתי כבר

עוד ברגע שהתחילה השיחה איתו

הקשבתי לו מידי פעם

ומידי פעם חשבתי עליי..

הבנתי כמה הדברים שעשיתי היו כ"כ טיפשיים

הבנתי שבחיים לא הייתי עושה אותם על דעת עצמי

הקשבתי לו מסביר לי למה הוא לא רוצה

והרגשתי טיפשה.

ת'אמת..בצדק..

התנהגתי כמו אחת כזו.

ועכשיו,

אני מחזיקה ממנו נורא.

על האומץ הזה להבהיר הכל

על האומץ הזה לבוא ולדבר איתי אחרי כ"כ הרבה הטעויות שעשיתי

על האומץ הזה לא לברוח

כי אני יודעת

שאני כן הייתי בורחת

בלי שוםספק

לא הייתי מגיעה למפגשים האלו יותר.

פשוט לא.

והוא-

דיבר איתי.

הסביר לי.

למרות שלא היה ת'אמת צורך..

כי ידעתי מה הוא רוצה לומר

ידעתי מראש כל מילה שהוא אמר.

אני מחזיקה ממנו

כי המשכנו לשבת שם

ולדבר שעות

כאילו לא קרה כלום.

כי תכלס,

באמת לא קרה כ"כ הרבה.

אני מחזיקה ממנו

כי בזכות השיחה הזו

יצא לי להכיר אותו קצת יותר

ולהבין כמה טוב שלא איבדתי בןאדם כזה סתם,

בגלל שטויות שעשיתי.

ובעיקר

אני מחזיקה ממנו

כי הוא גרם לי להבין כמה טעיתי,

כמה אני צריכה לחזור להיות אני

ולעשות דברים

לפי איך שאני חושבת

שצריך לעשות אותם.

שיחה אחת

שלוש וקצת שעות

מלא תובנות

יותר מידי מחשבות

בןאדם אחד.

-מכה אפורה-

פרח שלי,כמה שאת חסרה לי.

כמה שהתקופה הזו איתך חסרה לי.

מרגיש לי מוזר,

הרי כל הזמן דיברנו על זה ש

"אין סיבה בעולם שהקשר שלנו יתרופף"

"אנחנו נהיה בסדר"

תמיד השיחות היו מלוות בחיבוק חם,

בחיוך רחב.

האמנתי לך,

האמנתי לעצמי.

עכשיו?

אנחנו מדברות מידי פעם,

אנחנו מתראות מידי פעם.

אבל זה לא אותו דבר.

היחס הזה שאני מקבלת ממך,

פעם ידעת להעריך אותי..ידעת להעריך את החברות הזו.

כרגע,

את כאילו 'עושה טובה' שאנחנו מדברות.

מתעלמת,צועקת

לא מרגיש שאכפת לך כ"כ.

אני זוכרת..

כל דבר שקרה לי,

את היית הראשונה שעלתה לי לראש,

הראשונה שחשבתי לספר לה.

את הראשונה שהצלחת לרכוש

את האמון שלי מחדש,

בתקופה שהכי הייתי

אנטי אנשים,אנטי סביבה,אנטי אמון

את היית שם,הקשבת.

ואז זה קרה.

התחלתי להרגיש את החור הזה שנוצר בגדר,

עשיתי כל מה שאני יכולה

כדי לעצור את זה..

לא רציתי לאבד אותך בעד שום הון שבעולם.

דיברתי איתך,

כתבתי לך,

הקשבתי לך.

את הנהנת,

הראת הזדהות

הראת שאכפת לך,

לרגע האמנתי,

לרגע נזכרתי בפעם..

ואז חשבתי

"זהו,הכל יחזור לקדמותו..

אני יכולה להרגע."

ואז שוב,

החור גדל וגדל וכבר לא ניתן היה לסגור אותו.

ולא נראה שאכפת לך

הרי אני זו שצריכה לפנות אלייך שוב.

'להציק לך'.

ואז אני תוהה לעצמי

את לא שמה לב בכלל?

יכול להיות שזאת רק אני?

את כבר לא שם כמו פעם,

את כבר לא שם בכלל.

את מזלזלת.

לפעמים אפילו מצליחה להשפיל.

אני לא רוצה לחשוב על זה,אבל מנצלת? לא!

וכמה שאת חשובה לי..

אני לא אומרת כלום.

למרות שזה כן פוגע בי,

"מה את נפגעת? נו,באמת..אי אפשר לצחוק איתך."

איתי אי אפשר לצחוק?

הרי זאת את שעוברת את הגבול כל פעם מחדש.

את שואלת לדעותיי..שומעת.

ומבטלת אותם בזה אחר זה

לא מאמינה,

לא מספיק סומכת.

את שואלת אותה,או אותה,או אותה..

זה כבר לא חשוב

כל אחת אחרת,את מאמינה לה יותר.

אפילו אם היא אומרת לך את אותו דבר בידיוק,

פתאום את מסתכלת על זה מזווית אחרת.

פתאום את מאמצת את זה,

את מקבלת את זה.

אבל

היי! זו אני שאמרה לך את אותו דבר בידיוק לפני שנייה.

מה השתנה?

אני לא מבינה.

ותמיד אח"כ את אומרת שאת רוצה שנשמור 'עלינו'

את מעריכה אותי,

את מתגעגעת

אני חסרה לך גם.

את דורשת שנשמור על קשר.

את מחבקת..

ואז שוב,

נעלמת.

במודע?

אז בשלב מסויים,לא מזמן

הבנתי ש-די.

אני עשיתי מה שאני יכולה כדי להחזיק את הקשר הזה

אני עשיתי מה שאני יכולה כדי לסגור את הפרצה בגדר

אני עשיתי.

כואב לי כ"כ לחשוב שזה לא מפריע לך

כואב לי שאת מוצאת לי תחליף.

את חסרה לי.

הכי חסרה לי בעולם,מכולן.

אני מתגעגעת אלייך,

חושבת עלייך מידי פעם.

על מה שלומך או איך עבר עלייך היום.

את היית חלק בלתי נפרד מהחייםשלי

עכשיו את שם,בנפרד.

ולך זה כנראה לא מפריע.

ואני זוכרת את הטיול שתכננו..

אני ואת.

ברחבי העולם..

באיזה בטחון קבענו את זה.

באיזה בטחון תכננו

לפרטי פרטים.

מעניין אם בכלל נדבר עד אז

מעניין אם נדע אחת על השניה משהו.

ואם לא..

מי יודע,

אולי את תסתכלי על הקשר הזה

ותביני שאיבדת אותי לחינם.

וכמה חבל שלא ניגשת ודיברת איתי.

כמה חבל שנתת לנו להתרחק ככה סתם

כמה חבל שלא עשית כלום.

ואני אסתכל על זה ואבין שאיבדתי אותך לצערי,

אבל לפחות עשיתי כל מה שאני יכולה.

אני לא רוצה לאבד אותך.

אני צריכה אותך בחיים שלי.

-מכה אפורה-