ילדים קטנים כבר מתחילים לערום קרשים ולהדליק אש במדורות.

אני מתהלכת בן כל קבוצות האש, בן קבוצות שמנגנות בגיטרה ואחרות שזורקות תפוחי אדמה עטופים בכסף

לאש. אני מתבוננת באש, ובדיוק כמו הים,הלהט של האש מהפנטת אותי ושואבת אותי אליה.

אני רוצה לשרוף, אני מחליטה לשרוף, את כל הזיכרונות הכואבים, השקרים, הכעסים.

אני זורקת את כל הבגידות לתוך האש, את כל האנשים שהיו חלק מהחיים שלי והשאירו טעם רע של אכזבות,

את ההחלטות הבלתי ברורות שלהם שהשאירו בי רסיסים.

השקרים נזרקים אחר כך, הדבר השנוא עלי ביותר, הצביעות והרוע, הצמא לדם של אנשים, הנוחות הזאת שלהם לה\

להפוך את העולם לבועה העלק ורודה שלהם.

אני פותחת את השער ומשחררת את הכעסים, הם גם ככה לא יתנו לי כלום.

אני תופסת את הראש שלי בידיים ואני בוכה, פורקת את כל עולי, אני מותשת, אפוסת כוחות אני משחררת הכל,

כואבת את כאבי בפעם האחרונה, מרגישה אותו עובר בכל גופי, נוגע בי פעם אחרונה. יושבת מכווצת כמו ילד

קטן שהחיים לא הטיבו עימו.

אני מרימה את ראשי , לא זוכרת כמה זמן עבר מאז התחלתי בטקס גירוש השדים שלי, האש דעכה לה והגחלים רק לוחשות לי.

בשארית כוחותי אני מצליחה לקום, רואה שנשארו בי רק כוויות ומביטה לשמיים זרועי הכוכבים.

לחיי התחלות חדשות אני לוחשת, לחיי התחלות חדשות.

זה נכתב לקראת ל"ג בעומר, בתקופה שבה הדברים לא נראו כמו היום, אני חייבת להרגיש שאני לא מפסיקה עם הכתיבה הזאת.

חוץ מזה, הכל באמת זורם. החיים נוהגים אותי.