בוקר טוב, שמיים אפריקאים.

הבלוג הזה הוא אוטוביוגרפיה מפחידה משנת 2004.

הילדותיות של גיל ארבע-עשרה גורמות לי לשבת מול המחשב עם יד אחת על המצח ולא להאמין שהילדה הסופר-חסרת-מוח שרשמה את הדברים האלה זאת אני, אבל מה שכן סחתיין על ההתהלהבות והלהט.בא לי ככה גם היום.

אני ממשיכה לגיל שש עשרה-אהבה ראשונה וטהורה ואני בעננים,הבחור הבלונדיני שנישק אותי ונעלם אח"כ , שעד היום אני שואלת את עצמי מה יקרה אם הוא יגיע בטעות למפגש עם החברים שלו ואני ימצא את עצמי מולו, על מה נדבר? , החמוד רדף אחרי שלוש שנים ברצף גם אחרי אותה סיטואציה, לפעמים צלח לו, עד לרגע ההוא שהבנתי שיותר מדי הזדמנויות שלא צלחו זאת בעיה בפני עצמה והנה שיעור ראשון- ללמוד לחתוך מערכות יחסים בזמן.

אח"כ הגיע הבחור החלש,בסביבות גיל שש עשרה, גיל הנעורים והטפשות, אני לא מצטערת כשאני קוראת לו חלש, כי ככה הוא זכור לי, גם מהידיד הטוב שלי דאז אני סולדת היום, כן זה קורה, עד שאתה מגיע להבנה שהבסיס של הבן אדם לא משהו לוקח מסתבר קצת זמן, בכל אופן איפה היינו? אה כן, מערכת היחסים הזוגית הראשונה שלי, הייתי רוצה לזכור את הרגעים היפים שלנו ביחד, אבל כמה חבל שבגידה עושה מן סוויץ' למוח וחותמת קלון נצחית שמלווה אותי עד למערכות היחסים היום, הבחור הלך לדרכו, ואני שמרתי לעצמי כמזכרת את הצלקת שמלווה אותי עד היום. בכל מערכת יחסים חדשה היא מתזכרת אותי שהיא עדיין פה, ותזכרי להיות חשנית ופחדנית.

אז השיעור השני היה- לחיות עם הצלקת כל החיים ולבעוט אותה הכי חזק שאני יכולה, ולסמוך על אנשים, מקסימום הם יפגעו בי, אני אקלל קצת, אבל כאלה הם החיים, ואלה שלא יעשו את זה ותמיד יהיו שם, לשמור הכי קרוב שאפשר.

בגיל שמונה עשרה לבשתי על עצמי מדים ירוקים והלכתי לתרום מעצמי למדינה, מסתבר שתרמתי לעוד כמה אנשים בדרך, שנתיים שלמות של הקדשת נשמה לחיילים שעד היום חלקם מוסרים תודה ומדברים איתי, שיזכרו כהכי מצחיקים והכי נותני תודה שהיו לי, כשהיינו שם אחד בשביל השני כל בוקר ולילה.ביטחון עצמי שעלה בכמויות שאי אפשר להסביר. בגיל הזה גם הוצאתי את הבחורה מהחיים שלי, היינו חברות טובות, אבל כמות הפעמים שדרכת עלי ולא הערכת הגיעו לגבול שבו אני אומרת, עד כאן. היה טוב וטוב שהיה לא אמרתי את זה בקלות אז אבל יש רגעים שבהם נמאס לך להילחם על מישהו, אתה מרים ידיים. והנה השיעור הבא-לפעמים וויתור הוא נצחון לכל דבר.

בהמשך הצבא הפכתי להיות מפל"ג, לא בקצונה, נטו בהמשך תפקיד והוכחתי לעצמי ולכולם שלא רק גברים יכולים, ושאם אני מחליטה משהו אני עושה, תעוזה בחיים ויוזמה הם שני דברים חשובים בחיים.

אח"כ הגיעו אילת ודרום אמריקה, שם למדתי מה ההבדל בן חברות לשותפות, מה זה געגוע אמיתי ומה המשפחה שלי בשבילי והכי חשוב מה שינוי והרבה חופש מזיזים לי בראש ובגוף.

זה סוג של תהליך לא? 

(הערת העורך: ומה את עושה פה עדיין?)

(הערת העורך 2: נכון שבא לך להגיד שמות אבל אם תרשמי את השם יו-ל, או שח- או אולי י-ה-ו, זה יהפוך ליותר מדי אמיתי ואת עדיין בן אדם נחמד שלא נעים לך לפגוע באנשים, או שכבר לא?)