מדוריה התיישבה מולי. חיבקתי אותה חזק. סוף,סוף אמרתי לה, סוף סוף את כאן. היא חייכה אלי חיוך שמח,'אני צריכה לספר לך משהו', אמרה. 'אני צריכה לספר לך משהו', איכשהו המשפט הזה הוא פתיחה למשהו חשוב שקורה בחיים של מישהו. 'אני צריכה לספר לך משהו, אני טסה, אני צריכה לספר לך משהו, הוא בוגד בך,אני צריכה לספר לך משהו אני אנורקסית.'

 הסרטים רצים לי בראש ואני בוהה באוויר, לא שמה לב שהיד שלה מושטת אליי. אני לא מבינה כלום. דברי, שפכי אחות, הרגע נחתת מהודו, 'הודו לאדוני כי טוב', אני המשכתי בחיי המרתקים הכוללים עבודה,חברים וניסיון להבין מה אני הולכת ללמוד ואת פיזזת לך ברכבת עם אנשים חדשים ונופים בלתי נשכחים. נו ייאלה דברי כבר.

'הכרתי מישהו',

'זה הסיפור? כבר נלחצתי, חשבתי מלחמה, מלריה,יד תותבת'. יש רגעים שאני מבקשת מעצמי לסתום, בשביל מה לשחרר את כל מה שעובר לי במוח,הרי גם ככה הוא חושב על הגרוע ביותר, ועל מה יקרה אם. מה יקרה אם באמצע הנסיעה אני אפתח את הדלת או באמצע הטיול אני אפול מצוק. 'סתום מוח, סתום מוח'.

'זה יותר מסובך ממה שאת חושבת'.

'הוא הודי'. גבות מורמות, הפה שלי קצת נפתח.

'אני יודעת שזה נשמע הזוי,אבל טיילנו ביחד והוא מקסים, הוא מכבד אותי ושומר עלי, והוא הביא לי פרחים וטבעת'.

-

שומעת?

שומעת.

זה אמיתי?

אני באמת לא יודעת.

היא צוחקת נכון?

אני באמת לא יודעת.

תגידי לה משהו.

כמו מה למשל?

אני באמת לא יודעת.

'מוח שקט, מוח שקט'.-

'יעבור לה, אני ממלמלת לעצמי, שבוע-שבועיים, זה יגמר. הם רחוקים אחד מהשני, הם יקלטו שזה טירוף,ירדו מהרעיון והשפיות תחזור לנצח. פשוט וקל.'

בתאוריה,דברים נשמעים נפלא, כאילו הפיתרון הוא כזה קל שאין אפילו מה לחכות. בא לי לשכוח את החבר? מה הבעיה? מחקי את כל התמונות וההודעות, תעיפי את הבגדים שלו,תגידי לחברות שלך ולאמא שלך שאוהבת אותו כל כך לא לדבר עליו, והופ,הוא יעלם.

את לא מרוצה מהעבודה? תתפטרי,תגידי לבוס שהוא אדיוט שלא ברא השטן,קני כרטיס טיסה למקסיקו ואחר כך תקימי עסק מצליח, והופ, החיים שלך הרבה יותר יפים.

וזה נכון בתאוריה הכל יותר פשוט,מצויר בקווים מדודים ובטבלאות של חסרונות,יתרונות. אבל במציאות, זה לא ככה כי מעורבים לנו בזה רגשות ופחדים, ורוב הזמן זה אנחנו שתוקעים לעצמנו מקלות בגלגלים.כי זה לא הגיוני שהכל יהיה בסדר, אנחנו לא מספיק מאמינים שאנחנו ראויים שיהיה לנו טוב. רואים רק את השחור בלי הצבעים מסביב. כי מרפי יושב לנו על הכתף ולוחש ' לא יהיה לך קל בייבי,תוותרי מראש, מה שצריך להשתבש, השתבש. ואו או את לא מבינה מה מחכה לך בפינה. פרשי מותק'. מרפי קצת ערס.

-

היא לא סיפרה לי את זה סתם,היא הייתה רצינית.

היא הייתה רצינית כמו שאני הייתי רצינית כשבאתי לאמא שלי בגיל חמש עשרה והודעתי לה שאני יוצאת לטיול בצפון. והיא הנהנה לי עם הראש, כן כן, היא אמרה אז, לא מאמינה. אבל יצאתי והיא בלעה את הרוק. היא נתנה לי אישור וקיבלה שק דאגות, אבל היה שם כן ולך תריב עם מתבגרת עכשיו.

החלטתי לחזור להודו,מדוריה הודיע לי יום אחד, והנהנתי ואפילו חייכתי, ורציתי לא להאמין, אבל כבר לא היו לי ברירות.

-