מעבר לכל דמיון

הקדמה

היא התקדמה לעבר הדלת בשקט ובפחד שמה שהיא חושבת נמצא מעבר, עכשיו קיר דק מפריד בינה לבין האושר השמחה ואולי הפחד?

בפנים מפוחדות אך מלאות תקווה התקדמה מרי, וכשהגיעה מצאה אותו, אחרי כל הזמן הזה, סוף סוף זה הגיע...

פרק 1

(חודשיים לפני)

שרה: "נו תארזי יותר מהר, את ממש איטית!" היא אמרה לה בחיוך.

מרי: "טוב..אוף אל תלחיצי אותי, אני גם ככה לא ממש רוצה ללכת לשם, את יודעת."

שרה: "אל תדאגי, פנימייה זה לא כזה נורא."

מרי הסתכלה על שרה בייאוש, היא ידעה שהיא רק מנסה לעודד אותה.

מרי: "תודה לא הייתי מתמודדת עם זה בלעדייך" מרי חייכה ונתנה לשרה חיבוק.

שרה: "אני בטוחה שהאנשים שם ממש נחמדים, ועם האופי שלך בשנייה תמצאי חברים חדשים" היא אמרה כשבפניה חיוך ענק.

מרי ידעה שיום אחד ההורים שלה לא יוכלו לסבול אותה בבית, וישלחו אותה לפנימייה(אחרי שהיא התחילה לצאת, להשתכר, לעשן, ולהסתובב עם אנשים שלא מצאו חן בעיני ההורים שלה).

אבל היא לא רצתה שזה יקרה, היא רצתה להישאר בבית, עם המשפחה ועם החברים.

ולא ללכת לפנימייה של מוגבלים.

בערב מרי ישבה על המיטה בעצב, הדמעות כבר זלגו בלי סוף.

'אני לא רוצה לעזוב' היא חשבה והסתכלה על המזוודה המלאה.

היא לא עמדה בזה, ופרצה בבכי, לאחר כמה זמן היא נרדמה בידיעה שזה הלילה האחרון הנורמאלי בחיים הלא נורמאלים שלה.

למחרת בבוקר מרי קמה ונכנסה למקלחת, כשיצאה לא מצאה את המזוודה.

ברוריה: "מרי תזדרזי, אבא מחכה באוטו" אמרה אמה של מרי בחוסר סובלנות.

מרי: "אני מבינה שאת כבר מחכה בקוצר רוח שאני אעזוב את הבית" אמרה מרי בעצבנות.

ברוריה: "מרי כבר דיברנו על זה, אני לא רוצה לפתוח שוב את הנושא, בבקשה תרדי למטה".

מרי: "אתם עד כדי כך שונאים אותי?" שאלה בחוסר אונים.

ברוריה: "אנחנו לא שונאים אותך בכלל, אנחנו פשוט רוצים לטובתך, שתתרחקי קצת מהסביבה שלך, היא השפיעה עלייך יותר מדי"

מרי: "אף אחד לא השפיע עליי!! אמרתי לך כבר הם חברים שלי!!" מרי צעקה וירדה בעצבנות למטה.

ברוריה: "טוב שמעתי מספיק, הכנתי לך סנדוויץ' על השולחן, קחי אותו, יש לנו נסיעה ארוכה" אמרה ויצאה לכיוון המכונית.

מרי לקחה את התיק שלה מלמעלה, שטר של מאה מהקופה,ואת האייפוד.

כשירדה חטפה במהירות את הסנדוויץ' מהשולחן, טרקה את הדלת ונכנסה למכונית.

כל הדרך הייתה שתיקה מעיקה, לבסוף הגיעו לעיירה קטנה בקליפורניה(שזה בערך ארבע שעות מאיפה שמרי גרה, שזה בצפון קליפורניה).

מרי יצאה מהאוטו, הבניין היה גדול ומפואר, "בטח של עשירים" היא חשבה. כשהם נכנסו קיבלה אותם מישהי והובילה אותם למשרד שבקצה במסדרון, בדרך ראתה מרי כל מיני בני נוער בוהים בה במבט מוזר "יהיה לי קשה" היא חשבה. כשהגיעו למשרד פנתה אליהם מישהי מגונדרת והושיבה אותם מולה.

גב' קופרמן: "נעים מאוד, אני גב' קופרמן, ואני מאוד שמחה שמרי מצטרפת אלינו ל'פנימיית קוסינור' " היא אמרה בחיוך כשלחצה למרי והוריה את היד.

ברוריה: "תודה רבה לך גב' קופרמן מרי תהיה מאושרת פה אני בטוחה" אמרה ברוריה בחיוך, מה שעיצבן יותר את מרי.

מרי ישפה בפנים זועפות ולא הוציאה מילה מהפה. אבל אביה שהיה לידה שם לה יד על השכם ולחש לה, "יהיה בסדר אני אוהב אותך". המשפט הזה עודד מאוד את מרי והיא חייכה חיוך קטן וחבוי.

לאחר מכן גב' קופרמן עשתה למרי והוריה סיור בפנימייה. אחרי שסיימו חזרו למשרד לסדר כמה דברים אחרונים ומרי חיכתה בחוץ.

תום: "אז את חדשה?" שאל אותה ילד שעבר במקרה.

מרי: "כן, לצערי הרב" אמרה בעצב.

תום: "אז אני תום, נעים להכיר" אמר והושיט את היד.

מרי: "אני מרי, נעים מאוד" מרי חייכה ולחצה לו את היד.

תום: "אל תדאגי המקום לא כזה נורא אחרי שמתרגלים אליו, חוץ מזה כולם פה נחמדים, את תלמדי לאהוב אותם. אז למה את פה?, עשית הרבה בעיות בבית?" הוא שאל בחיוך זדוני.

מרי: "אממ.. אפשר לומר אבל אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו, עוד נגיע לזה" מרי אמרה בחיוך.

תום: "כן, אז איזה כיתה את?".

מרי: "י' ".

תום: "באמת מגניב, גם אני, טוב אני צריך ללכת, אבל אני אראה אותך כבר אחר כך, ביי" הוא אמר והתרחק.

מרי: "ביי" אמרה אבל הוא כבר לא הספיק לשמוע.

ההורים של מרי יצאו מהמשרד של גב' קופרמן.

ברוריה: "טוב תודה רבה לך על ההסבר גב' קופרמן, לפחות אנחנו יודעים שאנחנו משאירים את הילדה שלנו בידיים טובות" אמרה וחייכה.

גב' קופרמן: "בוודאי, היא תרגיש אצלנו כמו בבית, אפילו יותר" אמרה וצחקקה.

מרי התמלאה גועל כששמעה אותם מדברים 'כמה זיוף יכול להיות במבוגרים' חשבה. לפני שהורי הלכו אביה בא אליה נתן לה חיבוק, דחף לה ליד מעטפה קטנה ליד ולחש לה "יהיה בסדר קטנה שלי".

הוריה התרחקו לעבר הכניסה וגב' קופרמן פנתה אליה.

גב' קופרמן: "בואי אחריי עם המזוודות ואני אראה לך את החדר שלך" פקדה על מרי.

מרי: "אני לבד בחדר?" שאלה בחשש.

גב' קופרמן: "לא, יש לך שותפה" אמרה והמשיכה ללכת.

הן עלו במדרגות והלכו במסדרון ארוך עד שהגיעו לחדר שעליו המספר 51, שם גב' קופרמן נעצרה.

גב' קופרמן: "טוב זה החדר שלך, לשותפה שלך קוראים לאנה, אני מבקשת לשמור על החדר, בשמונה בדיוק ארוחת ערב, אני מבקשת לא לאחר" היא הושיטה למרי את המפתח והתרחקה לעבר המשרד שלה.

מרי פתחה את הדלת ונכנסה, החדר היה ריק, היא התיישבה על המיטה הריקה ונאנחה.

מרי: "מה את עושה כאן, את לא שייכת לפה" היא אמרה לעצמה.

לאנה: "דווקא לי נראה שאת תסתדרי פה נהדר" אמרה לאנה בצחקוק כשנכנסה מהדלת.

מרי: "אני מקווה, אני מרי".

לאנה: "היי מרי, אני לאנה, אני מקווה שאת לא נוחרת בלילה, כי אני אחת שצריכה הרבה שעות שינה" אמרה לאנה בחיוך.

מרי: "אל תדאגי בקשר לזה" מרי צחקה.

לאנה: "תגידי מה השעה?" שאלה כאילו שכחה משהו.

מרי: "אממ..שבע וחצי, למה?"

לאנה: "סתם, טוב אני הולכת, אני אחזור עוד חצי שעה ונלך לארוחת ערב, טוב?"

מרי: "סבבה"

לאנה: " טוב ביי בינתיים"

מרי: "ביי"

המשך יבוא...