העולם מזווית הראיה שלי

בוקר טוב! [או צהריים טובים! או ערב טוב! או לילה טוב.. מה שהשעה היא עכשיו, בזמן שאתם קוראים את זה]

אני במצב רוח טוב במיוחד. היום חזרתי מחופשה מהנה במיוחד באילת.

אבל בואו נתחיל מחדש:

לא מזמן הבלוג נסגר, אבל, כפי שאתם רואים, הוא נכתב מחדש. הוא לא יעודכן כל יום, אבל כשיהיה מעניין אני אכתוב ואולי אני גם אוסיף כל מיני דברים שכתבתי.

ועכשיו, על החופשה:

ביום חמישי קמנו בשעה שמונה לבוקר נעים ומיוחד: יום הנסיעה. ואני מדגישה: נסיעה. לא טסנו. במילא זה אותו זמן, בגלל כל הארגונים האלו. שדה תעופה, זמן המתנה, נסיעה, עד שמתחילים לטוס ועד שנוחתים... ובקיצור, בארבע מילים: כאב ראש אחד גדול...

אז נסענו. עם סבא וסבתא מצד אבא והילדים שלהם: אחותו של אבא, כלומר דודתי והמשפחה המצומצמת שלה, אבא ואנחנו, והאח הצעיר של אבא שלי, לבד. הוא עוד לא הקים משפחה. הנסיעה היתה לכבוד יום הולדת 70 של סבא. הנסיעה הייתה של חמש שעות שלמות. נסענו ונסענו, משועממים. לפתע... בעודי קוראת קצת, התנגשנו במכונית שלפנינו. זה היה כזה מפחיד והכל קרה מהר, לא הספקתי לעכל: פשוט התנגשנו. כולנו נחבטנו בחזקה. אני הייתי בהלם, מה שהיה קשה לי זה לא היה המכה, אלא ההלם. כל כך נבהלתי: התחלתי להתנשם מהר וכמעט לבכות [אבל למה?! זה היה אחרי! כולנו היינו בסדר! אני עדיין לא מבינה את עצמי!] אבא הלך להחליף פרטים ואחרי בערך רבע שעה, המשכנו לנסוע. וואו, התאונה הראשונה שלי. ועוד בתחילה של חופשה. איזה זמן לא טוב להתנגש במישהו. טוב, אבל החיים נמשכים, וכך גם הנסיעה:  כפי שאתם מדמיינים לעצמכם, השתעממנו עד מוות [בגלל שאסור לקרוא בנסיעה. אוף! ולא רק שלקרוא, גם לצייר ולפתור תשבצים. אבל קראתי קצת, כפי שקראתם, לפני התאונה] ולא הצלחתי לישון. אז חשבתי, הסתכלתי על הנוף, קראתי קצת [ממש טיפה בהתחלה] רבתי קצת עם אחותי הקטנה, שמעתי מוסיקה, הפכתי את כל תיק הנסיעות שלי כדי למצוא מה לעשות, דרך אגב, ללא כל הצלחה, הקשבתי טיפה ב-MP4 שלי, שאלתי מתי מגיעים כל שעה בערך, הסתכלתי בשעון שעל ידי, הסתכלתי טיפה על הנוף [כביש הערבה - אין ממש נוף. רק חול, חול, חול, חול ומדי פעם היו גם כמה עצים שנראו מתים ויבשים לגמרי. ]עצמתי קצת עיניים והשתעממתי. מי אמר שאין מה לעשות באוטו? אני דווקא מצאתי הרבה מה לעשות, אבל הכל שיעמם אותי.

עצרנו קצת בקניון שבארד, שתינו, התרעננו, חיפשנו לאחותי בגד ים [בהזדמנות זו אספר שאני שונאת בגדי ים של ספידו! היה מבחר די מצומצם והם לא היו ממש יפים. טוב, אבל לא בשבילי, בשביל אחותי] ולא מצאנו לה, אמא קנתה קרקרים לנסיעה וחזרנו למכונית. אחרי שעתיים בערך שוב עצרנו, והיה כבר ממש חם, היינו באיזה מקום כזה, מסעדה שגם אפשר לרכב על גמלים וסוסי פוני [ראינו אותם ממש בשמש. הם נראו הרוגים. ממש ריחמתי עליהם. בחום הזה.. הם הביטו בי במבט עצוב וכל מה שיכולתי לעשות זה להיות עצובה בשבילם. איזה באסה שיש דברים שהילדים לא יכולים לשנות. או לפחות אני לא.]

והכניסה לשירותים שם עלתה כסף. באמת.

המשפחה אכלה גלידה, אני דווקא הלכתי על פרוזן יוגורט [התמכרתי] וחזרתי מרועננים הרבה יותר ושמחים למכונית, וכעבור שעה וחצי בערך, הגענו! 

המלון היה מפואר. הוא היה חמישה כוכבים ונראה ממש טוב ומזמין. מסתבר שבמקוריתו הוא היה ארמון. מגניב...

הלובי היה ענק ומפואר, ושם קיבלנו את הבשורה שכל הבנות [אחיותיי, בת דודתי ואני] בחדר אחד! וכולנו קיבלנו מפתח [כלומר, כרטיס כניסה]! לא ממש התרגשתי, לא היה לי כוח להתרגש. אבל כשנכנסו, התרגשתי:

מולי היה חדר ענק [יחסית] עם שירותים ומקלחת [עם זרם מים חזק מאוד, כך הסתבר אח"כ] ומטבחון ממש קטן ליד מיטה זוגית גדולה ומפוארת עם מראה בצורת מעויין על המשענת. מול המיטה היה שולחן עם ארבע מגירות גדולות ויפות, לידו היה ארון גדול ולבן, בקצה החדר היתה מיטה נמוכה שנראתה ממש רכה [מה שמאוחר יותר, מסתבר שהיא הייתה ספה ולא ממש רכה אבל היא הייתה ממש נחמדה] וממש בסמוך למיטה היתה המרפסת הקטנה והנחמדה. היינו במיקום מצוין: קומה שביעית, מול הים ומעל הבריכה הענקית והמפתה. לידינו היו אח של בת דודתי, הלא הוא בן דודתי, ודודי, אחיו של אבא. לידם היו אמא ואבא שלי, בצד השני של הקומה [היה מקום למעליות] היו דודתי ובעלה ולידם סבא וסבתא. נחמד מאוד. נזכרתי בשלג וגעגוע שטף אותי, אבל לזמן קצר כי הטלפון צילצל.

"הלו?" מיהרתי לענות.

"הלו, מעין?" קולו של אבא נשמע.

"היי, אבא. מה המספר שלכם?" התלהבתי. אני אוהבת טלפון במלונות. לא יודעת למה.

"את לוחצת 10 ואז את המספר של החדר," הסביר אבא. "איך החדר?"

"ממש נחמד!" אמרתי. "אני אוהבת אותו."

"יופי. עוד מעט נלך לבריכה?"

"כן!" אמרתי. מצד אחד נורא רציתי, אבל מצד שני רציתי קצת לנוח.

"טוב, אז ביי." אמר אבא.

מסרתי את המידע לבנות והתחלנו להתארגן.

כשהיינו מוכנות ירדנו לבריכה. חשבתי לפתע שראיתי את רובי דואניאס, הבמאי של הסדרות המצליחות "הפיג'מות" "השמיניה" וכדומה. אבל לא הספקתי, כבר רצנו לבריכה.

היא הייתה מדהימה, גדולה וכיפית. שיחקנו כדור מעבר לרשת [בעזרת ה-"רשת" שהיא בעצם היתה החבל שנשא את המילים "מים עמוקים בהמשך" או משהו כזה.] הכדור היה כבד ואם לא תפסנו, אז המים השפריצו.. אבל היה כיף בטירוף. ובסוף מסתבר שאני ממש טובה בזה... תפסתי ותפסתי. היה כיף...

אח"כ התקלחנו [ואז גילינו את זרם המים החזק מאוד, אני ראשונה כי התנסיתי ראשונה, וגם גיליתי את המרכך שהיה ממש נפלא יחסית למלונות. הוא סידר לי את השיער יופי...] והלכנו למסעדה. חילקנו את עצמנו לזוגות על פי מי שרצה איזו מיטה: שתי אחיותיי ישנו על המיטה הגדולה והנוחה, ואני ובת דודתי ישנו על המיטה שהתבררה כספה מתקפלת. היא לא הייתה נוחה כפי שנראתה, אבל לפחות הצלחתי לישון... מאוחר, אבל הצלחתי.

למחרת אכלנו ארוחת בוקר טעימה וגדולה ואת רוב היום בילינו בבריכה בכיף. אחר כך הלכנו לג'ירף, שהיה ממש קרוב למלון. ישבנו במקום הכי קר ממש לא במכוון, ואני, שישבתי ממש ליד המושב שמתחת למזגן וסופג הכי קור, פשוט קפאתי שם. רר.. כזה קר.. ביקשנו שיחלישו את המזגן ואמרו שאי אפשר, כי או מכבים לגמרי או מדליקים, וה-"סינים ששם יהרגו אותי אם אני אכבה" ואחרי שסבתא ניסתה איזה שלוש מלצריות בסוף הסכימו... אבל בסך הכל היה נחמד. אח"כ בדרך למלון, הדוד שלי צילם במצלמת וידאו ואני מיד קפצתי להיות המנחה... "שלום לכם. אנחנו כאן ביום הולדתו של סבא, אחרי ארוחה חגיגית ולפני המופע החגיגי לכבוד יום הולדתו," הכרזתי בעודי מכווצת את ידי כאילו היא מיקרופון.

"קחי את זה" הביאה לי בת דודתי פלאפון שבו האנטנה פתוחה בצורה של מיקרופון.

"תודה.." אמרתי והתחלתי לראיין את כל הנמצאים, מה הם מאחלים לסבא... עד שסבא לקח את המצלמה ואמר שנמשיך מאוחר יותר..

אחר כך אני ואחותי הגדולה הלכנו לשופינג עם אמא. קניתי שמלה עם פסים בגווני ורוד בהיר, כזאת יפה. למען האמת, זה היה בחנות של נערות... זה היה גדול עליי קצת, קצת הרבה, אבל אמא חיזקה את הכתפיות וזה היה כמעט לגמרי לגודל שלי. קנינו את זה וגם שמלת מיני יפה עם כל מיני צורות מופשטות לאחותי, שמלה שהלמה אותה מאוד.

אחר כך נכנסנו אל החדר שההורים השכירו, בשביל "המופע" שהכנו לסבא לכבוד יום הולדתו. ואז גיליתי שאני אדומה לגמרי! נשרפתי! ועוד בטיימינג הכי גרוע. לפני המופע. איזה נורא. טוב, אבל החדר היה מושקע: חדר גדול, עם מקרן, מקומות ישיבה, מזגן מעולה בשביל אילת, ומלא קינוחים שנראו יותר כמו יצירת אומנות מאשר אוכל. העוגה בכלל הייתה מעוצבת טוב, וגם קיבלנו מתקן שתייה של מים, מיץ אשכוליות ומיץ תפוזים. אח"כ הצגנו את המצגת על סבא, מגיל צעיר ועד היום, שעליה שקדנו כל כך. המבוגרים התלהבו: היו תמונות, מידע, וגם דברים מצחיקים פה ושם שנאמרו על ידי דמויות שבת דודתי ציירה. אותי זה כבר לא ממש עניין, אחרי שראיתי את זה אולי מאה פעם. אחר כך התחלנו עם החלק האומנותי של האירוע: השירים שכתבנו. לא ממש כתבנו, יותר עשינו עיבוד חדש.

את "Hello Dolly" שינינו קצת והוא הפך לשיר פתיחה מעולה, אח"כ "רוני" שהפכנו ל-"סבא" ואני כתבתי את רוב המילים, ולבסוף עוד עיבוד מחודש של "סימן שאתה צעיר". דודתי גם הקריאה סיפור, "גלגל החיים" שכתב קומיקאי. בסוף גם הדודים הראו את המתנה: העיתון של היום בו נולד סבא עטוף ומסוגר יפה במסגרת של תמונה. בסך הכל הערב היה ממש נפלא, מרגש ועם ביצועים טובים מאוד.. והיה כיף. הלכתי לישון מאושרת, מרוגשת ושרופה.

למחרת היינו בים. עשינו בננה, נהניתי מאוד אבל אבא לא ממש, ולכן הוא ניסה לשכנע אותנו לחזור... אבל רצינו לעשות רק את האבובים. אח"כ גיליתי שאני עוד יותר שרופה. הפנים שלי להטו. הגרון שלי כאב, כנראה מהצרחות [אני מרבה לצרוח בדברים כאלה.. אם אני לא צורחת זה עושה רע. אבא שלי לימד אותי] ואבא כבר התחיל לחשוש שאני התייבשתי כי כבר... לא נראיתי טוב ממש... אחרי שהוא הזכיר את העניין בעצם חשבתי על זה שזה הגיוני... לא שתיתי כמעט... אבא נתן לי לשתות וחבשתי כובע. מה לעשות, רק כשהסכנה בפתח מתחילים להיזהר... מניסיון. אבל רציתי להישאר רק בשביל לעשות את האבובים. בסוף התחרטתי, כי כבר באמת הרגשתי שאני עומדת להתייבש והרגשתי שאני חייבת לנוח. אבל אח"כ התחרטתי ורציתי לעשות רק את האבובים.. בת דודתי אמרה שזה ממש כיף...אבל בסוף היא אפילו התחרטה, אז כבר לא היה טעם. חזרנו למלון, אדומים, שרופים, שזופים, רבע מעולפים, ואני בכלל.. חצי מעולפת.. אבא הסביר שצריך להיזהר ואמר לנו לשתות לפחות בקבוק מים שלם של מים. כעסתי על עצמי על הפעמים שבהן חשבתי שאבא "שומר" עלי יותר מדי. הוא דואג לי, ואני שמחה. הוא אבא ממש טוב.

חזרתי לחדר ונחתי עד שהלכנו למסעדה לא מצאנו מסעדה טובה [ ערב ט' באב... לא מצאנו] אז הלכנו למסעדה של המלון. ואז... ראינו את רובי דואניאס, שוב! אבא דחף אותי ברגל דחיפה קטנה כזו, כדי לעורר את תשומת ליבי, ואז כבר הייתי בטוחה: זה באמת הוא... אבא אמר את זה כשהוא חלף, גם הוא הולך למסעדה של המלון, עם אשתו שנראתה מאוד נחמדה, והילדה המתוקה שלו. אני ושני רצנו למעלית כדי לקחת דף ועט ולהחתים אותו... נכנסנו עם עוד אישה שלחצה על קומה 3. מיד כשנפתחה המעלית רצנו והלכנו את המקום בו אמור להיות החדר... לא הבנתי למה החדר לא נפתח. "זו קומה 3," אמרה האישה מהמעלית. איזה פאדיחות... ניסיתי לפתוח את חדר מספר 319. זה לא החדר שלנו! יכול להיות שזה היה החדר שלה... איזה פאדיחות! "סליחה," אמרתי ואני ושני רצנו למעלית.. לא נעים. מיד כשנפתחה המעלית עמדו מולנו בת דודתי ואמא שלה, דודתי. "היי," אמרתי. "למה אתן עולות?" שאלה הדודה. "רובי דואניאס נמצא פה." אמרתי לה, ספק לה ספק לבת דודתי שהייתי בטוחה שזה יעניין אותה בהרבה יותר.. "באמת?" היא שאלה. "כן!" אחותי אמרה בהתלהבות.

"אמא, זה הזה ששיחק בקומדיה ההיא של פעם," היא אמרה בשמחה לאמא שלה, היא אמרה שם מסובך של תכנית שהיתה פעם ממש טובה... קומדי דיסטור, אם אני לא טועה..

"באמת, איזה יופי! טוב, בואו נלך." אמרה הדודה.

"אני תכף אבוא," אמרה בת דודתי.

והיא הצטרפה אלינו. אח"כ במסעדה, לא רצינו להפריע לו באמצע, עד שהוא גמר ואז היה לנו האומץ... או לפחות לבת דודתי.

"שלום," היא אמרה.

"שלום," הוא אמר.

"רציתי להגיד שאני מאוד אהבתי את המשחק שלך בקומדי דיסטור"

"אוהוהו.. זה היה מזמן!" הוא אמר.

"כן.. רצינו לבקש ממך חתימה." היא אמרה.

"מה יש לכן לעשות עם חתימה?" הוא התפלא.

"הרבה דברים..." היא אמרה.

"טוב, בסדר.." הוא אמר והתחיל לכתוב.

"איזו... חתימה מעניינת," אמרתי... היא הייתה מופשטת וגדולה... עוד היה קשה להבין אותה.

"אני אצייר לכן קריקטורה," הוא אמר, והגיש לנו את הדף. "הנה אני."

"תודה.." אמרתי.

"אפשר עוד אחת בבקשה?"

"כן," הוא אמר וצייר לנו, ואז נפרד מאיתנו והלך

"וואו.." אמרתי. איזה כיף!

חזרנו מאושרת אל השולחן שלנו וכולם הסתכלו על הקריקטורה וצחקו.

הלכנו לישון ללילה האחרון שלנו כאן, שלווים ומרוגשים. חשבתי על השנה הקרבה... עד שנרדמתי.

למחרת ישנתי עד מאוחר ביחס לפעמים הקודמות פה: קמתי בארבע דקות לתשע. אחותי הקטנה כבר היתה ערה והגדולות ישנו שנת ישרים. הטלפון צילצל.

"בוקר טוב." אבא אמר.

"בוקר טוב," עניתי אני.

"אתן ערות?" הוא שאל.

"הגדולות עוד ישנות." עניתי.

"טוב, אז תעירי אותן, כי צריך להתארגן לארוחת הבוקר וגם לארגן את המזוודות," הוא אמר.

"למה? מתי ניסע?" שאלתי.

"אחרי ארוחת הבוקר בערך," הוא אמר.

"אבל אמרתם שמאוחר יותר..." אמרתי.

"אולי... עוד לא בטוח. אז תעירי אותן?"

"כן," אמרתי. "ביי."

הערתי את הבנות והודעתי את הבשורה. הן קמו באי חשק ואחותי הקטנה, כצפוי, עשתה עניין מהבשורה.

"למה?! אבל הוא אמר שנלך בערב!"

"כנראה שלא."  אמרתי.

"אם היינו הולכים בערב היינו מגיעים לפנות בוקר," הסבירה בת דודתי בחוסר סבלנות.

"אני הולכת לאבא" אמרה אחותי הקטנה. לא מאמינה לי, הקטנה. טוב, בעיה שלה.

"עדיף לך להתקשר," ניסיתי לעזור לה. היא הסכימה אבל עשר דקות עברו עד שהיא הצליחה לחייג כמו שצריך.. עד שפשוט חייגתי לה בעצמי.

היא קיבלה תשובה תשע עשיריות חיובית [משהו בכיוון השעה הזאת] והתאכזבה. היא ממש נהנתה. גם אני.

"לא נורא, נחזור הביתה," ניסיתי לעודד אותה.

בסופו של דבר יגונה נעלם כשראתה טלוויזיה ["רובי גלום" עושה את העבודה" ואז, אחרי זירוזים רבים היא התחילה לארוז ואז.. נסענו.

אבא קשר חולצה שלו על החלון שלי כדי שלא יהיה חם, כמו בנסיעה הקודמת, שלמזלי, לא הייתי בצד החם. השמש שלחה קרניים לוהטות לכל עבר. לא מרחמת על אף אחד.

נסענו. הייתה הרגשה שהנסיעה הזו הייתה קצרה יותר, כי את הרוב ביליתי במנוחה, אחרי ארבעה ימים מתישים.

ואז.. הדובדבן שבקצפת: פגשתי את שלג אחרי ארבעה ימים שלא ראיתי אותו! איך התגעגעתי... איך אני אוהבת אותו..

התחלתי לשיר עליו במקלחת עיבודים שונים של הפזמון של "רוני" [נו, מה אתם רוצים, שמחתי לראות אותו] ופינקתי אותו עם קצת טונה... והמתוק הזה עכשיו ישן לצידי, על הכיסא המסתובב שהוא כל כך אוהב [ורואים את זה. הוא כבר מרופט בגלל חידוד ציפורניו של שלג]. היה כיף נורא, אבל בסופו של דבר, אין כמו הבית.

ואין כמו שלג.