לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון... בלאגנים. פנימיים. אולי זה לא טוב אבל זה מה שקורה.
אני מרגישה שהאנשים הכי קרובים הם גם סוג של הכי רחוקים. למה? לא יודעת... פשוט מרגיש ככה
לכל אחד אכפת רק מעצמו.
וכשאני באה להושיט יד, לא לוקחים אותה. לא כי לא יכולים אלא כי לא רוצים. למה? לא יודעת.
אחד הדברים שאני הכי שונאת הוא שאנשים משתנים בתדירות גבוהה. ולא, אני לא מדברת על סתם מצב רוח רע או טוב
אלא השינוי הכל כך פיתאומי הזה שמגיע בתדירות יותר מדי גבוה, פוגע. כי מה שקורה זה שהאדם שהייתי איתו אתמול, כבר לא נמצא היום. ומתי הוא יחזור? לא יודעת. אולי אף פעם.
חלקכם (או יותר נכון רובכם) כאלה אגואיסטים שזה פשוט אי אפשר להאמין.
ואני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת אבל יש גבול. כנראה שלכם אין את הגבול הזה.
אז בבקשה למעני ובעיקר למענכם תצאו מהבועה שאתם חיים בה!
העולם לא סובב סביבכם! יש עוד אנשים בעולם הזה. וגם כשיש לכם יום רע, זה לא נותן פתור מלהיות חבר טוב. או לפחות בן אדם.
מרגישה כ"כ בצד לפעמים... כשכל הזמן אומרים לי שזה לא ככה.
יש לי שאלה קטנה אבל חשובה : מה יותר אמין?
דיבורים או מעשים??
אני הייתי הולכת על מעשים. למה? ככה.
עד עכשיו הלכתי בדרך שלדעתי הכי נכונה > לא לשמור בבטן. לבוא, לדבר, לפתור. כי כולנו אנשים גדולים, בוגרים עם שכל.
אבל כנראה שלא כולם חושבים שזו הדרך הנכונה, ולכן אני החלטתי. החלטה קשה אבל נראה מה יצא ממנה.
אני סיימתי עם הקטע של לדבר. כי איתכם שומדבר לא עוזר. אתם סגורים בתוך עצמכם ולא שמים לב למה שקורה מסביב.
מדברים איתכם וזה נכנס באוזן אחת ויוצא בטיל מהאוזן השנייה.
כן. אני מדברת אליך! את/ה זה שקורא/ת עכשיו!
תעשה קצת חושבים, תהרהר בתקופה האחרונה, תאמץ גם את התאים האפורים במוח ואני בטוחה שתגיע לתשובה הנכונה. ואם זה לא יקרה, אז הבעיה היא בך. לא בי.
ותהיה בטוח שאני לא היחידה שמרגישה ככה. אני יודעת שאתה יודע את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
