לכל אחד סיפור משלו.

(יום ראשון:)

"אני לא מאמינה! אתה אומר שאתה אוהב אותי, ואתה רוצה ליהיות איתי בזמן שאתה אוהב אותה?!"

"לא, אני.. זה פשוט.."

"אין לך מה לומר, הא?"

"נו.. אבל.."

"אין אבל, זה נגמר בינינו! וזה לא יהיה כמו שזה היה שוב! להתראות!"

"יש.. סוף סוף היא הבינה את זה והלכה. עכשיו אני יכול ליהיות עם מי שאני באמת רוצה!.."

"ירדן? היי..."

"רון! מה אתה עושה פה?..."

"רוצה ללכת איתי למסיבת הסימסטר?"

"אבל.. אתה לא עם יובל?"

"נפרדנו לפני שניה.. לא יודע אם שמעת..."

"א..אני... בטח, כן!"

"אז.. נדבר"

אמר והלך עם שערו הבלונדיני המדהים מתעופף ברוח.

"אבל דניאל! סכמנו שאנחנו רק ידידים!" צעקתי עליו

"ירדן, אני לא יכול, אני כל הזמן חושב עליך!" הוא אמר לי

"לא אכפת לי. אתה הידיד הכי טוב שלי, כמעט כמו שני!" אמרתי, "אני לא רוצה לאבד אותך, וחוץ מזה, סכמנו שאנחנו רק ידידים ולא יותר!"

"אבל ירדן" הוא אמר "אני אוהבת אותך" 

אני כבר לא הגבתי כי רצתי חזרה הביתה, מרגישה את המחנק הכבד בגרון.

הגעתי לחדרי וישבתי על המיטה. בכיתי.

אחרי חצי שעה של בכי, קראתי שוב את המכתב האחרון שהוא שלח לי, כשעדין לא גיליתי שזה הוא. וזה הלך ככה:

"עיניך הכחולות, הכהות, תמיד יהיו במחשבותיי.

בשיער השחור, החלק, הגולש, תמיד אוהב לגעת.

אותך תמיד אוהב.

אני יודע מי את.

את לא יודעת מי אני.

זה לא קצת נמאס?

תפגשי אותי ביום שישי, בשעה 19:30 בנמל תל אביב.

ותזכרי.

אני אוהב אותך.".

לא רציתי לגלות שזה דניאל, אחרי שגיליתי שזה הוא.

תמיד קיוויתי שזה רון. רון, שאני כ"כ אוהבת...

אבל לא. זה לא היה רון. זה היה דניאל.

הידיד הכי טוב שלי.

שלוש תגובות ופרק הבא :]