"על עצמי: סוג של פריקית, שונה, מיוחדת." הממ. אני שואלת את עצמי, מה לעזאזל הופך אותנו למיוחדים? המוסיקה שאנחנו שומעים? הבגדים שאנחנו לובשים? התגובות שלו? הדעות שלנו? אולי הכל ביחד. אבל מה באמת שונה? מה באמת מיוחד? מה באמת מקוקי וחד פעמי?
אני לא יכולה להגדיר את עצמי כמיוחדת. אני לא חושבת שמישהו יכול. אבל אני יכולה לתת דוגמא בולטת:מוסיקה ופריקים. פריק זה לא אחד עם ניטים. כלומר, זה כן. אבל זה אחד כזה, רק בגלל ההגדרה האמיתית של פריק. אחד שמתלבש בהתאם למוסיקת הרוק שהוא שומע. אחד שאוהב פאנק ישן, ילבש צבעים בהירים ושיער מבולגן והמון איפורשמח ומשוגע, ואמנם מי ששומע פאנק חדש יהיה אימו למופת. לא בהכרח חותך ורידים. האם פריק מיוחד? התשובה היא לא. לדעתי לא. אם נסתכל טוב טוב על הביה"ס, לרוב האנשים יש ניטין, חגורות, הבגדים שלהם מעוטרים בשחור ויש להם הרבה קשקושים על הג'ינס. אני עצמי לובשת ניטים. אני אוהבת ניטים. בגלל הבי מטאל. יש דבר אחד שאני כן מיוחדת בו. אבל רק אחד. וזה גם קרה במקרה. וזה סוג המוסיקה שאני שומעת. אני שומעת הבי מטאל. להקות כאלה שכבר אף אחד לא זוכר ומכירXD כולם שומעים גרין דיי. לינקין פארק. ראד הוט צ'ילי פפרס. הממ. נחמד. אני לא אוהבת את זה. זה הופך אותי למיוחדת? או יותר מזה - האם העובדה שכל אחד בנפרד שומע גרין דיי, הופך אותם למיוחדים?
לא.
ללבוש ניטים, לצבוע את הציפורניים בשחור, להיות 'פריק אפל וקשוח' זו לא דרך מיוחדת לחיות. זה לא הופך אתכן למיוחדות, בנות.אתן מיוחדות אם תלבשו דברים שאף אחד לא חשב עליהם קודם, שאף אחד לא לבש. תהיו מיוחדות אם יהיו לכן דעות מרתקות, צורת חשיבה יחודית. תהיו יחידותיות. לא "פריקיות".
תהיו אתן עצמכן, תפתחו את עצמכן, אל תהיו מיוחדות רק בגלל סטיגמה אופנתית.באימא'שליD:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: