סיפור על טוקיו הוטל.

סימונה?! מה קורה פה? " קרא גוסטב.

טום, ביל, אליס, אור, גיאורג ומריה יצאו גם הם מהסבך ועמדו בהלם, צופים במתרחש.

גוסטב היה מוכה הלם. אחרי כל מאמציו הנשנים למצוא אותה, הוא מוצא אותה ככה? בזרועותיו של אחד מחבריו?

הוא לא יכל לשאת זאת יותר וגם לא להישאר ולשמוע הסברים. הוא הסתובב והחל ללכת לאן שרגליו נשאו אותו בצעדים שקולים ומדודים שלא העידו ולו במעט על סערת הרגשות שהשתוללה בקרבו.

סימונה התרחקה מאנדריאס מיד כשהבינה מה היא עושה. הקריאה פקחה את עיניה והיא הסתובבה בבהלה לכיוון ממנו הגיע הקול.

ברגע שקלטה את חבריה, רצה אליהם, "תודה לאל, אתם חיים! " ליבה ריצד אולם מיד צנח אל תחתוניה, "אבל למה לא יכולתם לבוא שניה אחת מאוחר יותר? " חשבה בליבה.

אנדריאס ניגש גם הוא והשתררה שתיקה מביכה. סימונה סקרה בעיניה  את כולם.

"איפה גוסטב? " שאלה במתח.

"הוא הלך. " ענתה אור.

"הלך... מ..עולמנו? " שאלה סימונה בלחש ובשפתיים רוטטות.

"חס וחלילה! " ענתה אליס. "הוא הלך לאורך החוף.. "

"הוא ראה? " שאל אנדריאס כשסימונה השתתקה ולא שבה לדבר בשנית.

כולם שתקו וביל הנהן בראשו.

"שיט. " מלמל אנדריאס.

סימונה פרצה בריצה מהירה. "אני חייבת למצוא אותו, הוא חייב לסלוח לי! " הייתה המחשבה שפעמה בעורקיה בזמן שהיא רצה, קצרת נשימה בתקווה נואשת למצוא את גוסטב לפני שיקרה לו משהו.

"אז.. אמ.. " אמר טום..

"תספר לנו את הסיפור שלך ואנחנו נספר לך את שלנו.. " הציעה אליס כדי להציל את המצב.

וכך קיבלו כולם את הסיפור השלם לעת עתה.

"בואו נחזור למחנה של גיאורג מריה ואור. יש להם שם אוכל! " אמר טום וקם.

"אוכל?! בואו נזוז! " אמר אנדריאס ונעמד ליד טום.

"אבל מה עם סימונה וגוסטב? " שאלה אור בדאגה.

"אולי הם חזרו למחנה.. אם לא, אז נלך לחפש אותם אחר כך" אמר גיאורג בהגיון פשוט וכולם הסכימו.

הם הגיעו למחנה וגיאורג ישר ניגש למקום שבו שמר את האננסים והקוקוסים שאספו.

אך שם, על הענפים ששימשו להם כמיטה בלילה, חיכתה לו הפתעה.