סיפורים בהמשכים

- - - - - - - - - - - - - - - - -
 

טיולים.

פרק 3.

- - - - - -

"לא, לא, לא. זה לא קרה." סטרתי לעצמי. מרוב קהות חושים נתתי לעצמי את
הסטירה עם ידי הנקועה, והכאבים המזעזעים תקפו אותי שוב. בליבי, ידעתי שזה
לא חלום. אבל פשוט לא יכולתי להאמין.
"תתעורר, זה רק חלום רע. דברים כאלה לא קורים במציאות. המבוגרים לא
שותים ונוהגים. זה מה שהם מטיפים לנו לא לעשות. הם חייבים להקשיב לעצמם. לא.. לא!"
שמעתי את נשימתה של הדר נעתקת. "יש .. לי .. סחרחורת .." אמרה בקול
חלוש. קמתי במהירות ורצתי לתמוך בה. היא הסירה אותי מעליה בחוזקה.
נחבטתי באדמה החצצית, אך התעלמתי מהכאב והמשריטה הרחבה
שנפערה על לחיי. היא קיפלה את מכנסיה והחלה להחליק לתוך התהום
העצומה שהתשרעה לידינו, שבה האוטובוס שלנו שכב, מפורק לגורמים.
"הדר, מה את מטורפת?! תקשיבי לי! הדר!!" צעקתי. הדר עצרה והביטה
בי בטירוף. ראיתי את הדר ההגיונית והחכמה מתה באיטיות ונעלמת לאט
מתוך עיניה הכחולות, שכרגע הביעו שיגעון וחוסר הגיון מובהק.
היא המשיכה להתגלש לעבר האוטובוס, נעלמת משדה הראייה. רצתי אחריה, עייף וחבול.
איכשהוא, אי-אפשר לומר ב'דרך נס' בהתחשב באירועים, ירדתי שנייה אחריה לתהום.
רציתי להקיא. ראיתי את מה שנשאר מהחברים שלי, החברים המסכנים
שלי, שמה כבר היה הפשע שלהם? הרצון להינות בטיול נחמד לדרום.
זה כל מה שהם עשו.
הקמתי חסימה במוח שלי, בין הרגש לבין המחשבה. הדר עשתה
כמוני, רק שהיא פנתה לצד הרגשי שלה.
ראיתי את השיער השחרחר שלה מתבדר ברוח ומתקרב לעבר האוטובוס.
משהו היה חסר לי בכל מה שקרה, בכל הדבר ההזוי הזה.
חשבתי על כל סדרות הטלוויזיה שראיתי.
חשבתי על כמה דלק בערך נמצא במיכלי האוטובוס.
חשבתי שאם זה כזה אוטובוס ישן, בוודאי הוא צורך כמויות אדירות של דלק.
וחשבתי, חשבתי על זה לפני שניות ספורות הוא נפל מגובה מחריד.
ראיתי בדמיוני את מיכלי המתכת הסדוקים, שמהם הדלק מטפטף טיפה טיפה..
בזמן שאני עשיתי אחד ועוד אחד, ואז אחד ועוד שתיים, הדר כרעה על
ברכה, שולחת יד להרים פיסת מתכת מאחת הגופות שנראה כאילו שישבה
במושב האחורי, איפה שאנחנו ישבנו במהלך הנסיעה. היא התייפחה
בדממה, חושבת על החברים שלה, החברים היקרים שלה. בני 13.
שמה כבר היה הפשע שלהם?..
החלק שחסר לי הצטרף לפאזל הגדול.
"הדר, לללאאאאא!!!!!"
בד"כ, צחקתי על כאלה סרטים צבועים, אבל באותו יום..
החיים שלי הפכו לסרט אחד גדול והזוי.
השניות הבאות חלפו באיטיות מגוחכת.
הקירות התלולים של המכתש חזרו אחריי
בלעג; "הדרררר .. ללאאאאא.. ללאאאאא.. לאא.."
אבל זה היה מאוחר מידי. 
הדר כבר הרימה את לוח המתכת הגדול.
עיניה הכחולות ראו כמה טיפות שקופות צונחות בנחת על הנעל שלה.
הן הביטו בילדה גבוהה ורזה בעלת עיניים ירוקות ושיער חום
במבט מלא משמעות מהול בחוסר אונים.
הן הביטו בשמש שביצבצה מאחורי ההרים.
מאייה או שתיים אח"כ החומה שענת הקימה במוחה נפלה ברעש עצום.

בום.

- - - - - -

נו, איך יצא?

מקווה שנהנתם..

נועם.

נ.ב- הפרק הבא (4) יהיה פשוט מורט עצבים D: