סיפורים בהמשכים

ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
הצפצוף המעצבן נכנס לחלומותיי הטרופים.
"דדדדדדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!! תפסיקו את
הצפצוף הזה באמא'שכם!!!!!!!!!" צעקתי מיואש והתחלתי לבכות.
אחות נכנסה לחדר והביטה בי מבוהלת. "אני חוששת שאם נפסיק
את ה'צפצוף הזה' לא נידע אם ליבך יפסיק לפעום", האחות עיקמה את פיה בניסיון לחייך.
משכתי באפי. "איפה אני?" שאלתי. "בבית חולים 'הסביון' בבאר שבע, ומה שמך?"
"אבל למה אני כאן? ואיפה החברים שלי? ואם אני בבית חולים למה
אין לי שותף לחדר? ולמה המשפחה שלי לא באה לבקר
אותי? ומי את? ומה קרה לי?" ומי ומו ומה ולמה.
הצפתי את האחות המסכנה בשאלות. נהנתי לשגע אותה כמו שכל
הלובן הזה שיגע אותי. הכל היה לבן. אפילו אור השמש נראה לבן יותר. הראש שלי כאב בצורה נוראה.
החדר הזה היה נקי מידי, לבן מידי, ומבודד מידי. כבר שנאתי אותו.
האחות השפילה את עיניה. היא התחמקה מלהביט בפניה המזוויעים
של הילד, שלפי תווי פניו ראו שהיה יפה, אבל פניו היו
כה מזוויעים, שרוטים ודוחים. מלאים כוויות וחבלות.
למה הפילו אותו דווקא עליה? היא מתמחה מצטיינת. זה יום העבודה הנורא ביותר בחייה.
"באו כמה פקידי משטרה, הם רוצים לשאול שאלות. זה בסדר שאכניס אותם?" שאלה במהירות.
לפני שהספקתי לענות האחות נמלטה החוצה. שמעתי אותה נאנחת, ואז מתרחקת.
"מה לעזאזל קורה פה?!" חשבתי לעצמי והתחלתי להילחץ.
ניסיתי לקום למראה הממורקת שהייתה תלויה בקצה החדר, אבל רגליי לא צייתו לי.
הוצאתי בזהירות את המחט שהייתה תקועה לי ביד והפריעה לי
להשתמש באיבר היחיד שעבד אצלי, בתהייה, למה זה הדבר היחיד שעובד אצלי?
ראיתי את דמי מטפטף, אין ספק שהוא היה דליל מידי. ביום רגיל, לא הייתי מעלה
בחלומי הפרוע ביותר שבכלל אתן למישהו להכניס לי מחט כזה חד לגוף, אבל כשגיליתי ששקית
מורפיום (משככך כאבים) תלוי ליד שקית הנוזלים הרגילה, הבנתי שלא ארגיש כלום.
המחט נפלה על הרצפה ושקית הנוזלים המסורה המשיכה בתפקידה. הסתבכתי בחוטים
שהיו מוצמדים אל גופי באופן מעצבן במיוחד כמה דקות. ניסיתי להחליק לרצפה. נפלתי ונחבטתי בה,
ובאופן מפתיע, פשוט לא כאב לי. כיווצתי את גבותיי. משהו פה לא הגיוני.
המיטה גבוהה והרצפה קשה, אני כבר לא בהשפעת משככי הכאבים.
בעודי יושב על הרצפה ומהרהר, ראיתי משהו אדום ומגעיל למדאי
משתקף בעמוד שעליה נתלתה האנפיוזיה.
הבטתי אחורה בבהלה, מצפה לראות מפלצת, כמו בסרטים. אבל שום
דבר לא עמד שם. הסתכלתי לעבר העמוד, והנה הדבר הזה
שוב - מביט אליי, סוקר את פניי בבהלה.
סובבתי את ראשי במהירות, כמנסה לחשוף מתיחה.
אבל שום נפש חיה לא הסתתרה מאחוריי.
האמת היכתה בי.

הייתי המפלץ היחיד בחדר.

==========

ד"ר גליקסברג התעורר במגורי הרופאים לשמע הביפר שלו מצפצף.
"חדר 69 מחלק כוויות קו שטוח" היה רשום, ישר ולעיניין. העיניין שמדובר בחיי
אדם היה שולי. הרופאים שהכיר היו יהירים ורודפי בצע.
'לעזאזל, הילד ממצדה.' מילמל לעצמו הד"ר, לבש את חלוקו במהירות
וענה בחיוב לקריאה.
זה היה מין מעקב שהמשטרה התקינה בחדרים של הניצולים, שברגע
שהיו סימנים להידרדרות הודעה נשלחה אוטומתית לרופאים המומחים של היחידה.
הם היו די אובססים בקשר לעיניין הזה, המשטרה. חשבו שזה היה מעשה טרור.
ד"ר גליקסברג היה נגד כל החקירה נגד זוג האוהבים המסכנים, מה שעיניין אותו היה שיישרדו.
'אני מתערב שהם ניסו לחקור אותו.' חשב לעצמו, ורץ במהירות למעלית.
היא הייתה בקומה 23, ייקח לה זמן רב.
הוא רץ לקצה השני של המסדרון ונכנס לחדר מדרגות.
קומה 15 .. 14 .. 13 .. 12 .. 11 .. 10 .. 9 .. 8. הוא עצר לנוח
מעט אחרי שירד 8 קומות בדקה.
לא עברה מאייה וכבר שוב התחיל לרוץ. 7 .. בינגו. דלת מתכת גדולה ומלוכלכת
בצבע שמנת עמדה מולו. היה תלוי עליה שלט פלסטיק לבן שעליו
ריצדה הספרה 6. הוא פתח את הדלת בחוזקה והתחיל לרוץ.
כשיצא ראה לצידו חדר מס' 119.
"לעזאזל, חדר 69 בסוף המסדרון." חשב לעצמו בכעס ופתח בריצה.
89 .. 87 .. 85 .. 83. הוא רץ ורץ ונכנס לחדר מס' 69.
צוות ההחייאה נכנס מייד אחריו, מוכנים.
אחריהם כמה חוקרים בחליפות מחויטות, אחד מהם מילמל משהו לצווארון חולצתו.
כולם מוכנים לגרוע מכל.

כל החבורה מצאה אותי מתייפח על הרצפה.
על הפנים של הד"ר הייתה פרושה הבעה זחוחה של כעס.
הרשיתי לעצמי לבהות בו קצת, בעיניו הכחולות, בשיערו הכהה.
היה לו קמט עמוק בין גבותיו, ראו שהשנים כאן לא הטיבו איתו.
"למה לא השגחת עליו?! ואיך למען השם נתת לו לרדת מהמיטה?! את
יודעת איזה זיהומים הוא יכול לחטוף מהרצפה המטונפת הזאת?!" הוא
צעק על האחות שדיברה איתי רבע שעה קודם.
הייתי כ"כ מבולבל. "תוכלו להסביר לי בבקשה מה הולך כאן?"
שאלתי, והשפלתי את עיניי. הייתי כ"כ נבוך בגלל המראה שלי.
"האמת שקיווינו שאתה תוכל לספר לנו", אמר אחד
האנשים מהשב"כ, או משהו - בעדינות צבועה.
זהו. נמאס לי. יש להם את הזכות לשאול אותי..
משהו, בכלל? הם פורצים לחדר שלי, אפילו

בלי לשאול אם זה בסדר, ועוד מתייחסים אליי כך. התפקעתי.
"אני לא מוציא הגה עד שאתם אומרים לי למה אני לא
יכול להזיז את הרגליים," הסתכלתי באשמה על הרופאים, "ועד שאתם תפסיקו
לשגע אותי," שלחתי מבט לא פחות תוקפני אל האנשים בחליפות, "ועד שאני - אקבל הסבר
מה לעזאזל קרה לפנים שלי - ואיך אפשר לתקן אותם!" אמרתי בזעם.
רתחתי. כעס כזה לא חיוויתי מעולם.
"וובכן, ילדי החצוף, אתה לא ממש בעמדה לוויכוח -" פתח אחד הסוכנים,
"אמנון!" לחש הסוכן השני ודחף מרפק בחוזקה לצלעות של.. אמנון, מסתבר.
החלטתי לשמור על שקט, והשפלתי מבט מבויש לרצפה.
"קודם כל -" אמר הרופא, "נצטרך לדעת מה שמך, בשביל ליצור קשר עם משפחתך."
"שמי הוא נועם ביבי, ולא תצליחו ליצור קשר עם משפחתי, כי ההורים שלי
בברצלונה ואני בן יחיד." האחיות החליפו מבטים מודאגים.
"תורי - הרגליים. מה איתן?"
"אה.. העיניין עם הרגליים.." ניסה הרופא להתחמק. "הוא שנצטרך להעביר אותך
לת"א, כדי לבצע את הניתוחים שדרושים בשביל שיחזרו
לתיפקוד - מה שבהחלט אין לנו בבאר שבע. למזלך בשלב זה
עדיין יש לנו את המשאבים בארץ." ענה הרופא במבוכה. היה ברור שהסתיר ממני משהו.
"טוב ויפה - עכשיו תורי. מה קרה במצדה?" ניסה אחד הסוכנים להיכנס לשיחה.
"לא ענו לי על כל השאלות. העיניין יצטרך לחכות." אמרתי בחוצפה. ידעתי
שיש לי עמדה של כוח, האנשים האלה כ"כ רוצים לדעת מה קרה.
"אני רוצה שכל האנשים האלה יצאו. הם משגעים אותי אני מוכן לומר מה קרה רק לד"ר..? -" והבטתי בד"ר.
"גליקסברג", השלים בתימהון.
"וובכן, רק לד"ר גליקסברג!"
הסוכנים הביטו בי בתיעוב, ואני חייכתי בניצחון.
"ילד אסרטיבי יש לנו פה", חשב ד"ר גליקסברג בתדהמה.

==========

דרך אגב-

 אני משקיע ועומל על פרק כזה ארוך,

ואתם לא מגיבים כבר פעמיים ברצף. בקצב הזה הבלוג ייסגר :(

נועם. המאוכזב.