סיפורים בהמשכים

"היא הרימה משהו, והכל התפוצ-", לא יכולתי להשלים את המשפט. "אתה בטוח שהיא מתה?", שאלתי. ד"ר גליקסברג הינהן. "אני אשאיר אותך לבד" אמר ויצא במהירות מהחדר. הבטתי בו בתימהון והרגשתי לבד.

========

שעתיים. שעתיים, הן הזמן בהם הסתכלתי בבהונות רגליי בנחישות. הסתכלתי והסתכלתי, והתרכזתי כמו שלא התרכזתי מעולם. ניסיתי כלכך חזק להזיז אותם. פעם היה זה נראה לי מגוחך. אבל ברגע זה הדבר ממש לא שיעשע אותי. וויתרתי, והחלטתי לישון.

========

"נועם!! נועם! ילד! -" עשרות מיקרופונים נלחצו אליי, הקיפו אותי מכל עבר. "מה בעצם קרה באותו לילה?"; "האם זה נכון שהבת של דודו טופז הייתה נוסעת באוטובוס?"; "האם אתה חושב שיש דמיון מטריד בין נהג האוטובוס לבין האסיר הנמלט דוד רוזנשטין?" ; "מה תגובתך לגבי הרשלנות הנוראה שבה נהגו אנשי הצוות?". מאות שאלות שטותיות הספיקו להישאל לפני שצוות האחיות הצליח להשתלט על שיירות העיתונאים הרעבים לכתבות שפרצו לחדרי. הסתכלתי על כל העיתונאים בבהלה, לא קלטתי מילה מכל השאלות שירו אליי. השפלתי עיניים ולא עניתי, משתדל במיוחד להסתיר את פניי. "ומה >אתה< חושב על מה שקרה שם?" עיתונאי מוצק אחד הצליח להשתחרר מחומת האחיות. "אה.. אין תגובה?" חייכתי במבוכה. הוא הוציא משהו מכיסו, תמונה גזורה ברישול מעיתון. ראו את המכתש. דם היה מרוסס על הקירות. אמבולנסים, גופות. פתחתי את פי, מנסה להוציא הגה. האחיות רצו לקרוא לאנשי הביטחון, ובינתיים העיתונאים נדחפו ודחפו מבעד לאנשי הצוות, שניסו להגן עליי - מנסים לקבל קשר עין איתי - רוצים בכל הכוח לתפוס מקום ליד מיטתי, תוך כדי שאילת שאלות רבות. אורות המצלמה סינוורו אותי. מבעד לכל הצעקות שמעתי צעקות בטון אחר, כעוס, זועף. מה שלא יהיה, ריב רציני התפתח שם. לא עברו דקות ומשהו כבד הוטח במיטתי. המיטה התהפכה ונחבטתי, ברצפה הקשה, מרגיש רגליים רומסות בשוגג את גופי, ואת לחץ דמי הצונח.

=================

למה אתם לא מגיבים ?   :(